ביקורת: תפריט האוכל במחלקת העסקים של ג׳אל

אני חושב שהשעון הביולוגי שלי פתח בשביתה איטלקית. בשבועיים האחרונים טסתי מערבה הרבה יותר מדי, ובאמצע חזרתי מזרחה ושוב מערבה. בטיסה האחרונה אפילו חציתי את קו התאריך מעל האוקיינוס הפסיפי. מה שאני יודע בוודאות זה שכרגע אור בחוץ ואנחנו בחודש נובמבר. עד כאן.

המראתי עם טיסת JL001 מסן-פרנסיסקו לטוקיו. זו טיסה מיתולוגית, הקו הבינ״ל הראשון של חברת הדגל היפנית, וכיום ג׳אל מפעילה בקו הזה מטוסי בואינג 787-800 ״דרימליינר״. זו הפעם השניה שאני טס ב-788 של ג׳אל (ביקורת על הטיסה הראשונה תוכלו למצוא כאן) אבל פעם ראשונה במחלקת העסקים. ביקורת מלאה אולי אכתוב בהמשך – אבל כרגע אני רוצה להתמקד במשהו שבאמת הפריע לי בבטן. מילולית.

הנה כמה רשמים…

במחלקת העסקים של ג׳אל לא מקבלים משקה לפני ההמראה (pre-departure) כפי שנהוג ע״י רוב החברות. הרי נוסעי מחלקת העסקים עולים ראשונים למטוס ולפעמים יושבים שם חצי שעה עד שהמטוס מתנתק מהשרוול – אז לחלק כוסות של שמפנייה (או מיץ תפוזים) זו לא טירחה נוראית. אפילו בקבוקי מים לא היו.

אחרי ההמראה הגיעה השמפנייה, אפילו מוצלחת, ואיתה התפריט. ואני לא מתכוון לחתיכת נייר שכתובות עליה כמה מנות – אני מתכוון לתפריט תפריט, כזה שנהיה לך טעים רק מלהסתכל עליו.

התפריט חולק למנות יפניות ומנות מערביות. הוסבר שתוגש ארוחת ערבֿ, יפנית או מערבית, ושאר התפריט הוא בגדר ׳בקש מתי שמתחשק לך׳. לבנאדם כמוני אוכל יפני נשמע כמו סרט אימה אז בחרתי בארוחה המערבית. למעשה, לדיילת המנומסת היה ברור מהתחלה שאני אבחר בארוחה המערבית כי כל המערביים בוחרים בארוחה המערבית, והיא כאילו התעלמה מאפשרות הבחירה ופשוט הסבירה לי מה כוללת הארוחה המערבית. פייר אינף.

בארוחה היפנית הייתה מנה שלא הבנתי מה היא כוללת בדיוק אבל הבנתי שמעורב בה ברווז. אני לא מומחה באוכל, בלשון המעטה, אבל אני יודע די בוודאות שברווזים באו לעולם הזה כדי שנאכל אותם אחרת אין סיכוי שאמא-אבולוציה הייתה עושה אותם כ״כ טעימים. אז רציתי את הארוחה המערבית כי אני מערבי, אבל גם רציתי את הברווז הזה של היפנים. ביקשתי מהדיילת, אבל בתמורה קיבלתי פרצוף שחצי נראה כאילו היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה וחצי נראה כאילו היא מבינה טוב מאוד מה אני רוצה ממנה אבל היא לא הולכת לעשות את זה. חייבים לאהוב את היפנים.

הארוחה המערבית הייתה… צנועה מדי. היפנים האלו, שחייבים לאהוב אותם, כנראה שוכחים שמחוץ ליפן יש אנשים מעל 1.70 מ׳ ששוקלים יותר מ-55 ק״ג. לפחות המנה העיקרית כללה סטייק שהיה אולי 150 גרם אבל לפחות טעים מאוד.

הפריעה לי האיטיות של השירות בטיסה הזאת. אומנם מחלקת העסקים הייתה מלאה אבל היו מספיק דיילות בזמן הארוחה – ובכל זאת כל דבר לקח נצח. השולחן שלי היה פתוח אולי שעה בשביל הפקת ארוחת הערב הזאת, שזה מבחינתי לפחות שלושים דקות מעל הנדרש. זאת לא רמת מקצועיות שאופיינית לחברות אסייתיות, וחבל.

כמה שעות מאוחר יותר רציתי להזמין לעצמי ארוחה קלה מתוך התפריט. מסתבר שהמבחר לא כ״כ מרשים כמו שהוא נראה בהתחלה, אבל ניחא. הזמנתי צלחת פירות (זו ה-המנה להזמין במטוסים), גלידה וכוס קפה. הגלידה הגיעה בגביע קטן וקפוא לחלוטין, והרגשתי געגוע עמוק לאייסקרים-סנדיי של אמריקן שהיא הדבר הטוב ביותר שקורה במטוסים של אמריקן אולי מלבד המושבים החדשים במחלקות העסקים.

לצד הקפה מגיע גם תרכיז-תחליף-רעל-חלב בקפסולה קטנה. באמת, ג׳אל? במחלקת העסקים במטוס הכי חדש בצי אי אפשר להגיש חלב כמו שאנשים אמיתיים שותים? יש חברות שמציעות חלב בכל המחלקות. כן, טורקיש, אני מסתכל עלייך.

לסיכום

נחחתי בטוקיו רעב ומאוכזב. למזלי הייתי יותר עייף מרעב אז הלכתי לישון מיד אחרי שהגעתי למלון וכך נחסך ממני ללכת לצוד ארוחת ערב קצת אחרי חצות.