חופשה במזרח הרחוק, פרק 12: קתאי דרגון

הפרקים הקודמים בסדרת הפוסטים:

חופשה במזרח הרחוק, פרק 1: מבוא
חופשה במזרח הרחוק, פרק 2: ת״א לבודפשט
חופשה במזרח הרחוק, פרק 3: בלאקליין
חופשה במזרח הרחוק, פרק 4: ריץ קרלטון
חופשה במזרח הרחוק, פרק 5: פינאייר
חופשה במזרח הרחוק, פרק 6: אובר בבנגקוק
חופשה במזרח הרחוק, פרק 7: גראנד הייאט
חופשה במזרח הרחוק, פרק 8: קתאי פסיפיק
חופשה במזרח הרחוק, פרק 9: האינטרקון
חופשה במזרח הרחוק, פרק 10: הונג-קונג
חופשה במזרח הרחוק, פרק 11: הקומה ה-102

כדי להגיע לשדה התעופה הזמנו אובר שייקח אותנו לתחנה הקרובה של רכבת האיירפורט אקספרס. הגיע רכב מצחיק, הייתה דרמה קטנה שהובילה להתכתבות עם שירות הלקוחות של אובר, אך בסוף הגענו לתחנת הרכבת ונסענו בזריזות לשדה.

השדה של הונג–קונג הוא אחד השדות המסודרים, המתקדמים והנוחים בעולם. אין כמעט שדות שמציעים חוויית קרקע ברמה כזאת. החיסרון היחיד שאפשר לציין הוא שאין מסלול מהיר לנוסעי מחלקות הפרימיום בבידוק הביטחוני אבל בדר״כ התור בבידוק הביטחוני קצר כ״כ שזה לא משנה.

אבל קודם נלך צעד אחורה.

הזמנת הכרטיס

הכרטיס העיקרי שלנו, הוא שלד הנסיעה, כלל טיסות מבודפשט להונג–קונג ומהוצ׳ימין סיטי ללונדון. כלומר, היה עלינו לרכוש בנפרד את הטיסות מהונג–קונג להוצ׳ימין סיטי (דרך דאנאנג).

קתאי דרגון (לשעבר ׳דראגון אייר׳) מפעילה עד שתי טיסות יומיות מהונג–קונג (HKG) לדאנאנג (DAD). היא מתחרה בקו עם שתי חברות אחרות: הונג–קונג איירליינס שמפעילה טיסה יומית אחת בשעות אחה״צ וג׳טסטאר שמפעילה טיסה כמעט כל יום בשעות בצהריים ומציעה קודשייר עם ויטנאם איירליינס.

בתאריך הנסיעה שלנו קתאי דרגון הציעה טיסה בשעה 17:30 וזה התאים לנו בול. זה איפשר לנו לבלות חצי יום טיול בהונג–קונג, לעשות צ׳ק–אאוט מאוחר מהמלון ולנחות בדנאנג בשעת ערב מאוחרת אבל לא מאוחרת מדי.

מכיוון שקתאי דרגון היא חברה–בת של קתאי פסיפיק היא גם ׳נספחת׳ בברית OneWorld. המשמעות היא שניתן להזמין מושבים בטיסותיה עם מיילים ונקודות של מועדוני תעופה בברית. במקרים כאלו, כשמדובר בטיסה קצרה, דרך המלך היא להשתמש באוויוס של בריטיש – וכך עשינו.

כרטיס הבונוס לטיסה עלה לשנינו יחד 9,000 אוויוס ו-65$ במסים. קתאי דרגון לא משווקת מחלקת עסקים בקו הזה על אף שבמטוס יש שתי שורות של מושבי מחלקת עסקים (על כך בהמשך).

צ׳ק–אין

בכניסה לאולם הצ׳ק–אין הענק המשכנו שמאלה. רציתי להראות לנטע את מתחם הצ׳ק–אין של קתאי פסיפיק לנוסעי המחלקה הראשונה בו יכולים להשתמש בעלי סטטוס אמרלד בברית. רציתי שידפיסו לנו כרטיסי עלייה למטוס שם אך מכיוון שהטיסה שלנו הייתה עם קתאי דרגון, שהיא אומנם חברה–בת של קתאי פסיפיק אך חברה נפרדת בכל זאת, נתבקשנו לפנות לדלפקי הצ׳ק–אין בצד השני של האולם.

Cathay Pacific First Class Check-In

קתאי דרגון מפעילה שלושה סוגים של דלפקי צ׳ק–אין: לנוסעי מחלקת התיירים, לנוסעי מחלקת העסקים (ובעלי סטטוס רובי או ספיר בברית) ולנוסעי המחלקה הראשונה (ובעלי סטטוס אמרלד בברית).

זה מעניין בעיניי שקתאי דרגון, בהיותה חברה אזורית, עדיין מציעה מחלקה ראשונה בחלק מהקוים שלה. הייתי מצפה שזה ייעלם.

הטרקלין של קתאי

אחרי צ׳ק–אין זריז המשכנו למתחם הבידוק הביטחוני. תור כמעט לא היה ומהר מאוד מצאנו את עצמנו בתוך הטרמינל. מכיוון שנכנסנו דרך עמדות הבידוק הצפוניות (יש שתי עמדות בשדה) היינו צריכים לעבור את כל מתחם האוכל של הטרמינל כדי להגיע לטרקלין המחלקה הראשונה של קתאי, The Wing, שנמצא בקצה הדרומי של הטרמינל (ממש ביציאה מעמדות הבידוק הצפוניות שאליהן מנותבים נוסעי קתאי פסיפיק).

קתאי מפעילה מספר טרקלינים בשדה. כולם פנטסטיים – מהטובים בעולם. שניים מהטרקלינים מיועדים לנוסעי המחלקה הראשונה ובעלי סטטוס אמרלד: The Wing (הישן יותר מבין השניים שנמצא בשלוחה הדרומית של הטרמינל מעל לשערים 4-1) ו-The Pier (החדש יותר מבין השניים, אחד הטרקלינים הטובים בעולם, נמצא בקצה הטרמינל ליד שער 63).

לאור שער הטיסה, ולאור הזמן שעמד לרשותנו, העדפנו לבקר בטרקלין The Wing.

טרקלין המחלקה הראשונה כולל מספר מתחמי ישיבה, שירות שמירת חפצים, מתחם מקלחות וקבאנות, מסעדה ובר בופה פתוח. בשעות מסוימות יכולים להיות בטרקלין כמה עשרות אנשים במקביל אבל סה״כ הטרקלין לא עמוס בדר״כ. הרבה מהנוסעים של קתאי בוחרים כיום ללכת לטרקלין החדש יותר, הרחוק יותר, ושם לפעמים העומס מורגש יותר. אבל באמת ששני הטרקלינים האלו פשוט מצוינים.

בחרנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה. הזמנו שתי מנות עיקריות מהתפריט (שהולך ומשתפר עם השנים, לפחות בעיניי) והוספנו צלחת אוכל מהבופה של המסעדה (להבדיל מהבופה שנמצא במתחם בחוץ). קתאי עדיין מגישה בטרקלין הזה את הבירה שהיא עצמה יצרה, Besty, אז כמובן שלא פסחתי על ההזדמנות לשתות אותה שוב. לא היה לנו זמן להנות יותר מדי מהטרקלין הנהדר של קתאי ואחרי הארוחה המשכנו מיד לשער הטיסה.

טיסה במחלקת התיירים

סאגת המושבים בטיסה זו החלה כמה שבועות לפני הטיסה.

קתאי דרגון שולחת לדאנאנג מטוסי איירבאס A320. כפי שציינתי קודם מטוסים אלו כוללים שתי שורות של מושבי מחלקת עסקים אך החברה לא משווקת את המחלקה בקו הזה. כלומר, המושבים משמשים כמושבים מועדפים עם שירות של מחלקת התיירים. עד כאן בסדר גמור.

מכיוון שאני מחזיק בסטטוס אמרלד בברית, ואני זכאי לבחירת מושבים מועדפים ללא תשלום מראש, פניתי לחברה כמה שבועות לפני הטיסה וביקשתי לבחור מושבים בשורות הקידמיות. זו התשובה שקיבלתי:

Hi Lior, thanks for flying with us. Normally we do not serve any Business Class on this routing, the reason you can see rows 10-11 is the aircraft type we'll serve on 1Sep do have an actual Business Class cabin. We're sorry for any confusion. However, if you really wish to take the seats on rows 10-11, we can put a note here in the booking so you can check with our airport staff upon check-in. We're unable to guarantee for that and please be reminded that there's no specific Business Class services on this flight even if you are sitting in our Business Class cabin.

נשמע הגיוני. לא חשבתי על זה פעמיים.

בדרך לשדה, בתחנת קאולון, ישנן עמדות צ׳ק–אין של חברות התעופה השונות. כשעברנו שם ניגשתי לשאול לגבי בחירת המושבים ונאמר לי שכל המושבים בשורות אלו תפוסים. זה היה מוזר כי היו עוד כמה שעות לפני הטיסה והרי לא ניתן לבחור את המושבים האלו מראש. או לפחות כך נכתב לי אז.

כשעשינו את הצ׳ק–אין בשדה שאלתי שוב לגבי המושבים. הפעם נאמר לי שבהחלט ניתן לבחור את המושבים האלו מראש כמושבים מועדפים. לצערנו כל המושבים היו תפוסים ולכן קיבלנו את המושבים המקוריים שלנו בשורת יציאת החירום של מחלקת התיירים. זה היה מעט מכעיס, אבל, קורה לפעמים שנציגי שירות נותנים תשובות לא נכונות (ולכן, לפעמים, כדאי לשאול פעמיים). ביקשתי מסוכנת הקרקע לחסום את המושב הנוסף בשלשה שלנו – שזו הטבה שחברות תעופה רבות נותנות לנוסעים בעלי סטטוס גבוה באופן לא רשמי (וכמה בודדות שכן הציגו את ההטבה הזאת בצורה רשמית).

קתאי דרגון, כמו חברות אסייתיות רבות, מקפידה על עלייה מדורגת למטוס עם קדימות לנוסעי מחלקות הפרימיום ובעלי סטטוס גבוה. יש אפילו תור ייעודי לנוסעי המחלקה הראשונה ובעלי סטטוס אמרלד – בטיסה שבה לא משווקת מחלקה ראשונה או אפילו מחלקת עסקים.

אחרי שעלינו למטוס, ואחרי שכל שאר הנוסעים עלו גם כן, שמחנו לגלות שאכן המושב הנוסף בשלשה שלנו נותר פנוי. כלומר, אומנם לא קיבלנו מושבים בשתי השורות הקידמיות אבל לפחות היה לנו נוח מספיק עם מושב פנוי ביננו.

הטיסה ארכה כשעה וחצי. כרגיל השירות היה נהדר. עוד לא קרה שהתאכזתי מטיסה של קתאי פסיפיק או קתאי דרגון.

נחיתה בדאנאנג

זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לויטנאם בשדה התעופה הבינ״ל של דאנאנג. אני מקווה שזו תהיה פעם אחרונה בהתחשב בחווייה שהייתה לנו.

ישראלים חייבים ויזה כדי לבקר בויטנאם. יש שתי אפשרויות: להוציא את הויזה מראש (בשגרירות של ויטנאם, רצוי בישראל) או בשדה התעופה לאחר הנחיתה (VOA). הוצאת ויזה בשגרירות זה עניין יקר יותר ולפעמים דורש ביקור בשגרירות עצמה – אז הרוב בוחרים להימנע מהאפשרות הזאת.

כדי לקבל ויזה בשדה התעופה לאחר הנחיתה יש להצטייד ב׳מכתב הזמנה׳. זו פרקטיקה אבסורדית שכזאת שנהוגה אך ורק בויטנאם, למיטב ידיעתי, במסגרתה סוכנויות מקומיות יכולות להנפיק לתיירים מכתבים לקראת ביקורתם במדינה. כביכול זו דרך של השלטון הויטנאמי לקבל מידע מוקדם על כל נוסע שמגיע כי בהגשת הבקשה לאותו ׳מכתב הזמנה׳ יש לציין את פרטי הדרכון. אין טעם להסביר את ההגיון שבדבר – זו פרקטיקה שצריכה להיעלם מהעולם.

הסוכנות שבה השתמשנו מבקשת החל מ-5$ בלבד על השירות הזה. זה היה הניסיון הראשון שלי איתה והוא היה חיובי. מכתב ההזמנה הגיע תוך פחות מ-24 שעות לאחר שהגשתי את הבקשה והתשלום. לא הייתה כל בעיה עם מכתב ההזמנה בהמשך. בשדה, עם קבלת הויזה, יש לשלם 25$ נוספים.

הבעיה מגיעה רק לאחר הנחיתה. אנשי ההגירה הויטנאמים הם אוסף של עובדים לא יעילים בעליל והשדות בויטנאם נעדרים כל שילוט מתאים, הנחיות ברורות לתיירים וכיוצ״ב. זה נראה כאילו ויטנאם לא באמת רוצה לתת לתיירים להיכנס לשיטחה – וזה כמובן אבסורד גדול כי כלכלת המדינה נשענת על תיירות בינ״ל (אז למה לא להקל את הליך הכניסה לתיירים?).

שעה וחצי בזבזנו מול דלפק אחד בשדה התעופה. חיכינו בתור רק כדי לגלות שאנחנו צריכים למלא טופס נוסף, אח״כ חיכינו שוב בתור כדי למסור את הדרכונים ואז הגיעה המתנה ארוכה עם עוד עשרות תיירים אחרים כשפעם בכמה דקות מגיע ויטנאמי עייף לדלפק ולוחש שמות של נוסעים שדרכונם הוחתם. כאוס כזה לא הייתי מצפה לראות אפילו במוקד חירום של אתר אסון אז קל וחומר בדלפק הגירה במדינה שכל כלכלתה תלויה בתיירות. בסופו של דבר קיבלנו את הדרכונים שלנו חזרה ושילמנו עבור הויזה (25$ לאדם, כאמור). מצחיק שאת התשלום הם דורשים רק לאחר שהם מחתימים את הויזה בדרכון, אבל זה באמת חוסר הגיון קליל בראייה רחבה.

במשך אותה שעה וחצי, תודות לאינטרנט אלחוטי חינמי שמוצע בשדה למזלי הרב, התכתבתי עם טומי. הוא הבעלים של סוכנות מקומית בשם Tommy DaoTours שעליה קראתי המלצות חמות (אתר הסוכנות). הזמנתי מטומי שני שירותים: העברות משדה למלון וחזרה וטיול יום לאתר ההיסטורי מייסון שנמצא כמה עשרות קילומטרים נסיעה מדאנאנג. זאת ההזדמנות לציין שהשירות של טומי היה נהדר לאורך כל הדרך והטיול שהזמנו היה מצוין אז אני ממליץ בחום להשתמש בשירותיו.

הנהג של טומי חיכה לנו ביציאה מהטרמינל, ליווה אותנו לרכב ולקח אותנו למלון בזריזות. נוח מאוד והמחיר הוגן (15$ לכיוון בלבד).

לסיכום

אם אתם באזור אסיה, ובפרט בהונג–קונג, השימוש באוויוס של בריטיש יכול להיות משתלם במיוחד לטובת טיסות אזוריות קצרות. 4,500 אוויוס ו-32$ לכרטיס בונוס זה מחיר מצחיק לשלם, אפילו על טיסה בקו שבו פועלות חברות לואוקוסט. מה גם שאיכות השירות שמציעות קתאי דרגון וקתאי פסיפיק עולה משמעותית על איכות השירות שמציעות חברות מתחרות ברוב הקוים האזוריים האלו.

שמחתי שלנטע הייתה הזדמנות להנות מטרקלין המחלקה הראשונה של קתאי שהוא טרקלין שביליתי בו פעמים רבות בעבר. אני מקווה שבפעם הבאה תהיה לה הזדמנות לנסות גם את הטרקלין השני – The Pier – שהוא אפילו טוב יותר.