מדריך: כך תבטיחו שהמושב לידכם יהיה ריק

הקדמה

הפוסט הזה נכתב בעיקר עבור משפחות שטסות לחו״ל. הן יוכלו לנצל את הטיפים בצורה יעילה יותר והן כנראה יהנו יותר ממושב ריק. אבל, הפוסט הזה בהחלט רלוונטי גם לזוגות או לנוסעים יחידים.

בהסברים הבאים יכללו מספר הנחות סטטיסטיות שלא בהכרח יבואו לידי ביטוי בכל טיסה ארוכה. אבל כטבעה של סטטיסטיקה – לאורך טיסות רבות ההנחות יחזיקו מעמד והמושב הריק יהיה לצדכם.

חלק מחברות התעופה מציעות תת-מחלקות כלשהן בתוך מחלקת התיירים עם חוויית טיסה משופרת. לצורך המשך הפוסט אקרא לתת-מחלקות אלו בשם הכללי ״תיירים+״ כדי להבדילן מ״תיירים״, אבל אתייחס רק לתת-מחלקות שחלק מהנוסעים זכאים לגישה חינמית אליהן (למשל, ״תיירים פלוס״ של אלעל) ולא לאלו שפועלות כמחלקות נפרדות לחלוטין (למשל, ״תיירים פרימיום״ של בריטיש).

מפות המושבים של מטוסים רחבי-גוף

כמעט בכל הטיסות הארוכות, מעל שש שעות, פועלים מטוסים רחבי-גוף. הדגמים הפופולריים ביותר של בואינג הם 777, 767 ו-747. הדגמים הפופולריים ביותר של איירבאס הם A330 ו-A340. בכל המטוסים האלו שני מעברים ובין 7 ל-10 מושבים בכל שורה (בהתאם לדגם המטוס והקונפיגרציה שבה בחרה חברת התעופה).

קונפיגרציית המושבים הפופולרית ביותר היא 3-3-3 כמו שאפשר למצוא במטוסי בואינג 777 של אלעל, בריטיש, יונייטד, דלתא וחברות תעופה נוספות שנוחתות בנתב״ג. את הקונפיגרציה העמוסה ביותר, 3-4-3, אפשר למצוא במטוסי בואינג 747 שבהם בדר״כ 10 מושבים בכל שורה. כלומר, שני טורי מושבים חיצוניים (בדר״כ שלושה מושבים כל אחד) וטור מושבים אמצעי אחד (בדר״כ שלושה או ארבעה מושבים).

האתר הנוח ביותר לחפש בו מפות מושבים של כל חברות התעופה, לרבות אלעל, הוא אתר SeatGuru עליו המלצתי בעבר. כדאי לדעת שהאתר לא מעודכן ב-100% וייתכן שתהיה אי-התאמה בין המפה המופיעה בו למפה המופיעה באתר חברת התעופה. במקרה של אי-התאמה אני מעדיף לסמוך על המפה המוצגת באתר החברה ומנסה לחפש הערות באתרים מתחרים כמו SeatExpert, SeatPlans ו-SeatMaestro.

כהכנה לטיסה בינ״ל ארוכה כדאי ללמוד את מפת המושבים הרלוונטית ואת מדיניות בחירת המושבים של חברת התעופה. כדאי לדעת כמה עולים המושבים בתת-המחלקה תיירים+, אם קיימת כזאת, ולקרוא ביקורות באינטרנט על כדאיות השדרוג.

לקו הטיסה יש משמעות אמיתית

כאשר דנים במושבים מועדפים, ובכלל זה גם מושבים בתת-המחלקה תיירים+, כדאי לזכור שבמושבים אלו בדר״כ יושבים נוסעים תכופים המחזיקים סטטוס גבוה במועדון תעופה רלוונטי. רובם יכולים לבחור את המושבים האלו בחינם כבר מעת ביצוע ההזמנה כאחת ההטבות הניתנות להם וחלקם, שאולי לא זוכים להטבה כזאת, מכירים ביתרונם של המושבים האלו ובוחרים לשלם עבורם.

כלומר, אם יש לכם גישה למושבים האלו או אם אתם מוכנים לשלם עבורם – עיקר השותפים שלכם יהיו בעלי סטטוס גבוה וחבריהם. אבל למה זה בעצם חשוב?

לא בכל טיסה, בממוצע, יהיה אותו מספר של נוסעים תכופים בעלי סטטוס גבוה. מכאן, שלא בכל טיסה יהיה אותו ביקוש למושבים מועדפים ואותו מספר של נוסעים הזכאים למושבים האלו ללא תשלום.

בחירת מושבים

ככלל, חברות תעופה ממלאות מטוסים מהחלק הקידמי לחלק האחורי שורה אחר שורה. אחוז לא מבוטל מהנוסעים לא בוחרים את המושב שלהם בעצמם, אפילו כשיש להם את האפשרות, ונבחר להם מושב באופן אוטומטי ע״י המערכת של חברת התעופה. נוסעים יחידים כמעט תמיד יבחרו, אם ייבחר עבורם, מושב ליד החלון או במעבר.

כשנוסעים כן בוחרים את המושב רובם מעדיפים לשבת ליד המעבר. סביר להניח שהבחירה נובעת מחוסר נעימות להקים אנשים אחרים בדרך לשירותים בכל פעם. את המקום השני, בהפרש קטן, מקבלים המושבים שליד החלון – במיוחד בטיסות קצרות.

אף אחד לא רוצה לשבת באמצע.

כלומר, באופן גס, המושבים במטוס נבחרים מהחלק הקידמי לאחורי כשקודם כל נבחרים המושבים ליד המעבר, אחריהם המושבים ליד החלון ובסוף מתמלאים המושבים האמצעיים.

מבין המושבים האמצעיים פופולריים יותר המושבים האמצעיים בטור המושבים האמצעי. מדוע?

אם בטור המושבים האמצעי רק שלושה מושבים – הנוסע במושב האמצעי יכול להקים כל אחד משני הנוסעים שלצידו על מנת לצאת למעבר ובכל מקרה אף נוסע לא יקים אותו. אם בטור המושבים האמצעי ארבעה מושבים – נוסע באחד משני המושבים האמצעיים אומנם יצטרך להקים את אותו נוסע פעם אחר פעם אבל עדיין אף נוסע לא יקים אותו. לעומת זאת, נוסע במושב האמצעי באחד משני הטורים החיצוניים ייאלץ להקים את אותו נוסע (זה במעבר) פעם אחר פעם וייאלץ לקום עבור נוסע אחר (זה שליד החלון) פעם אחר פעם.

הטריק המוכר: מעבר וחלון

הרבה זוגות שנוסעים ביחד מכירים את הטריק הזה: מבצעים צ׳ק-אין אונליין ובוחרים בכוונה את שני המושבים בצדדים של שלישיה אחת בתקווה שהמושב האמצעי יישאר ריק. במידה והמושב האמצעי מוקצה לנוסע כלשהו בשלב מאוחר יותר אפשר לבקש ממנו להחליף את המושב האמצעי עבור אחד משני המקומות בצדדים – מעבר או חלון – והרי כמעט בטוח שהוא יסכים.

אנקדוטה: ישנם סיפורים על נוסעים שלא הסכימו לוותר על מקומם באמצע. שתי הסיבות לכך הם תסמונת OCD לפיה הנוסע מתעקש לשבת בדיוק במושב שהוקצה עבורו, ופחד חריף מטיסה לפיו הנוסע מרגיש בטוח יותר לשבת בין שני נוסעים אחרים. אבל אלו מקרים קיצוניים מאוד.

לצוד את המושב הריק

בגלל שהמערכת של חברת התעופה מקצה מושבים מקדמת המחלקה ובגלל שכמעט כל הנוסעים מעדיפים שלא לשבת באמצע – ההימור הבטוח ביותר הוא שהמושב האחרון שיוקצה במטוס יהיה אחד משני המושבים האמצעיים בטורים החיצוניים בשורה האחרונה. לדוגמה, במפת המושבים של מטוס בואינג 777-300 של בריטיש אלו יהיו מושבים 48B ו-48J.

הבעיה: במטוסים רבים לא ניתן להשעין אחורה את המושבים בשורה האחרונה במחלקת התיירים. במקרים כאלו עדיף להתייחס לשורה לפני-האחרונה כשורה האחרונה לצורך העניין.

כך, לדוגמה במטוסי בואינג 777-200 (ארבע מחלקות) של בריטיש, נרצה להימנע מהטור השמאלי בשורה 38.

יש לכם גישה למושבים מועדפים?

אותו רציונל פועל גם בתוך תת-מחלקה מסוג תיירים+. כמעט כל הנוסעים בתת-מחלקה זו בוחרים את המושב שלהם בעצמם, כי לרוב מדובר בנוסעים תכופים שמכירים את רזי העניין, אבל גם הם בוחרים את המושב ע״פ הסדר שהצגתי: מעבר בטור האמצעי > מעבר בטורים החיצוניים > חלון > אמצע בטורים החיצוניים > אמצע בטור האמצעי.

תת-מחלקות מסוג תיירים+ נוטות להתמלא מהר יותר ממחלקת התיירים, ברוב המקרים אם כי לא תמיד, ולכן בבחירה זו צריך להתייחס בעיקר לקו הטיסה הספציפי ולמועד הטיסה.

ישנן טיסות בהן באופן תמידי יש ריכוז גבוה יותר של נוסעים תכופים בעלי סטטוס גבוה. לדוגמה: טיסת אלעל מת״א להונג-קונג. בטיסות אלו הסיכוי שיהיה מושב פנוי במחלקת תיירים+ או בשורה של מושבים מועדפים שואף לאפס. מכאן, שאם מושב ריק חשוב יותר מעוד כמה ס״מ של מרווח רגליים – כדאי למשפחה או זוג לשקול ברצינות לוותר על הגישה שלהם לתת-מחלקת תיירים+ או למושבים מועדפים ולבחור, ע״פ ההסבר למעלה, באחת השורות האחרונות במחלקת התיירים.

מתי ואיך לבדוק את הקצאת המושבים

בתעשיית התעופה העולמית, ובפרט האמריקנית, ידועה האמירה שכשליש מכרטיסי הטיסה נרכשים במהלך שלושת השבועות שלפני הטיסה. אם נניח שהאמירה נכונה, או לפחות שאינה רחוקה מאוד מהאמת, הרי שאין טעם אמיתי לבדוק את הקצאת המושבים עד, נגיד, שבועיים לפני הטיסה. גם אז נוכל רק לקבל הערכת מצב ולא וודאות מוחלטות בעיקר משום שנוסעים רבים לא בוחרים את המושב שלהם מראש אפילו אם האפשרות קיימת – קל וחומר עם חברות שדורשות תשלום עבור בחירת המושבים (כמו בריטיש, לדוגמה).

דרך אחת לבדוק את מצב הקצאת המושבים היא להיכנס לאתר חברת התעופה ולהתחיל בהליך של הזמנת כרטיס לטיסות הרלוונטיות. כמעט בכל המקרים מערכת ההזמנה תאפשר לבחור מושבים (בחינם או בתשלום) כבר בתהליך ההזמנה ולפני התשלום וכך, בעצם, יתאפשר לנו לקבל תמונת מצב עדכנית.

דרך נוספת היא להשתמש באתרים כמו Expertflyer או KVStool שיודעים להציג מפות מושבים כאלו – אבל אתרים אלו גובים דמי מנוי חודשיים/שנתיים. שימוש בהם כדאי בעיקר לנוסעים תכופים.

יש חברות תעופה שעושות יותר

אייר-ברלין, למשל, מציעה לנוסעיה הבכירים ביותר שירות שנקרא ״Hold Seat Free״. במסגרת השירות הזה נוסע בעל סטטוס גולד ומעלה, או סטטוס מקביל בברית, יכול לבקש שהמושב לידו ייחסם להזמנה מראש וייפתח רק בשדה התעופה במידה ומחלקת התיירים מלאה לגמרי או כמעט לגמרי. במילים אחרות: נוסעים אלו יכולים להבטיח במידה גבוהה למדי שהמושב לידם יהיה ריק, ולא משנה באיזה מושב יבחרו.

לטורקיש יש מדיניות דומה אלא שאינה פורמלית. הניסיון האישי שלי, בתור בעל סטטוס גבוה במועדון של טורקיש, הוא שכמעט תמיד המושב לידי ריק. מעולם לא נדרשתי להגיש בקשה מיוחדת לכך.

לסוכנים של חברת התעופה, במיוחד בדלפקי הצ׳ק-אין, יש את הכוח לחסום מושבים כך שנוסעים לא יוכלו לבחור בהם במסגרת הצ׳ק-אין באינטרנט. כך שגם אם לחברת התעופה אין מדיניות בנושא כמו זו של טורקיש ייתכן שנוסעים תכופים בעלי סטטוס גבוה יכולים לבקש מסוכני הקרקע לחסום את המושב לידם. אם זה יבוצע או לא – זו שאלה אחרת.

לסיכום

מושב ריק הוא אולי השדרוג הטוב ביותר למושב במחלקת התיירים. על כן, לדעתי, כדאי להכיר מעט את הפרקטיקה של הקצאת מושבים במטוס ולהשתמש בה כדי לבחור אסטרטגית את המושבים הטובים ביותר.

ולפעמים זה ממש נוח שהמושב לידכם פנוי… אחרת הטיסה בטח הייתה סיוט…