שמונה דברים שאני אוהב לגבי יפן

לשמחתי הרבה יצא לי לבקר ביפן מספר פעמים עד היום. גם לבד, גם עם הוריי וגם עם חברים טובים. כל ביקור היה מיוחד והשאיר טעם של עוד. כדי לסכם את הביקור האחרון, שהסתיים היום, אני רוצה לחלוק אתכם שמונה דברים שאני אוהב לגבי יפן.

(1) כל עבודה מכבדת את בעליה

עוד לא ביקרתי במדינה שבה הפתגם הזה הוכיח את עצמו טוב יותר מאשר ביפן. מלצרים, נהגי אוטובוס, מוכרים בחנויות, טכנאים ואפילו אנשי הניקיון במלון – כולם נותנים את אותה התחושה: שהם מאמינים שהתפקיד שלהם משמעותי, הכרחי ומכובד. הם מתנהגים בנימוס, לבושים בקפידה כדרישות התפקיד ואיכשהו תמיד נראים כאילו הם דור רביעי או חמישי במקצוע.

התוצאה בפועל היא שיפנים כאמירה כללית, ונותני שירות בפרט, לרוב יעשו את עבודתם על הצד הטוב ביותר. בלי לרחם על עצמם ובלי לעגל פינות. נהג אוטובוס יפני ממוצע נראה מהצד כמו אחד שחלום חייו היה לנהוג באוטובוס.

בפעם הבאה שתמריאו משדה תעופה יפני הסתכלו החוצה מהחלון וראו את אנשי הצוות הטכני שליווה את המטוס לקראת ההמראה עומדים בשורה ומנופפים בידיהם למטוס.

(2) מסורת לצד קבלת זרים

יפן היא מדינה מסורתית מאוד וטקסית מאוד. יש אינסוף מנהגים ויש דרך מקובלת לעשות כמעט כל דבר (ולפעמים כתלות באנשים המעורבים ובמעמדם). כצופה מהצד זה בעיקר נראה יפה.

אבל גם במדינות אחרות יש מסורות, טקסים ומנהגים. השאלה היא איך האוכלוסיה המקומית תתנהג כאשר אדם זר יתנהג, אולי בטעות, באופן שאינו תואם את המקובל או יגיד משהו שלא נהוג לומר (באותה סיטואציה או בכלל). נסו ללכת ברחוב בלבוש חשוף במדינה מוסלמית, נסו לדבר בקול רם בבר בטקסס נגד הזכות לשאת נשק או נסו להיכנס ליציע של אוהדי מנצ׳סטר יונייטד עם חולצה של ארסנל. כלומר, אל תנסו את כל אלו כי סביר להניח שתמצאו את עצמכם בבית חולים (במקרה הטוב).

ביפן, לעומת זאת, או לפחות כך ע״פ הניסיון שלי, יש סובלנות אדירה לזרים. זה כאילו שהיפנים יוצאים מנקודת הנחה שהמנהגים שלהם שונים מאוד מאלו של המערב ולכן אין סיבה שהמערבי הממוצע יכיר אותם או יסיק אותם בעצמו. נוצר הרושם שהיפנים לא מנסים לכפות את עצמם על אחרים ומספיק להם שהמנהגים שלהם נשמרים בתוכם וביניהם. אותי זה מרשים אותי.

(3) בלי טיפים

ביפן, ככלל, לא צריך לתת טיפ. זה פשוט לא מקובל ובמקרים מסוימים נחשב ממש עלבון לנותן השירות או למארח.

אם תנסו לתת טיפ לנותן שירות יפני הוא קודם כל ייסרב בנימוס (ו/או יסביר שמתן טיפ אינו דבר מקובל בארצו). אם תתעקשו קלות הוא כנראה ייסרב בפעם השנייה גם כן אבל כנראה שלא ייסרב בשלישית. כלומר, אם באמת קיבלתם שירות יוצא מן הכלל ואתם מרגישים צורך לתת טיפ/מתנה לנותן השירות אז תוכלו להתעקש בנימוס ובסוף הוא יסכים כי הנורמה החברתית אומנם דורשת ממנו לסרב בהתחלה אך גם מונעת ממנו לסרב כשחוזרים על הבקשה מספר פעמים. אם מדובר בטיפ כספי נהוג שלא למסור את הכסף מיד ליד בצורה גלויה אלא לשים את הכסף בתוך מעטפה (או חלופה דומה) ולהגיש אותה בשתי ידיים. המקבל ייקח את המעטפה, יאמר תודה ולא ייפתח אותה עד שתיעלמו.

טיפים כ״כ לא מקובלים ביפן שאם תשאירו במסעדה סכום כסף גבוה יותר מהנדרש בחשבון, אפילו אם מדובר בכסף קטן מאוד, המלצר כנראה ירדוף אחריכם החוצה מהמסעדה כדי להחזיר לכם את העודף. מניסיון.

(4) עמידה בזמנים

יש קונספציה לפיה במדינות מסוימות יש חשיבות יוצאת מן הכלל לעמידה בזמנים. משום מה מקובל לומר את זה גם על גרמניה למרות שזה כ״כ רחוק מהמציאות (רכבות של ה-DB אף פעם לא יוצאות בזמן…). אבל אם יש מדינה אחת שמצדיקה את הקונספציה ב-101% זאת יפן. אם רכבת יפנית צריכה לצאת מהתחנה ב-8:13 בבוקר אז היא תצא מהתחנה בדיוק ב-8:13:00 ולא שנייה אחת קודם או שנייה אחת אח״כ.

הנה כותרת מצחיקה.

טיסות הן סיפור מעט שונה כי לחברות התעופה אין שליטה מוחלטת על כל המשתנים אבל סה״כ רמת הדיוק של חברות התעופה היפניות די גבוהה. שתי חברות התעופה הגדולות ביפן, ג׳אל ואול–ניפון, גם מקפידות על שירותי קרקע ברמה גבוהה ותהליך מוקפד של עלייה למטוס שבו ניתנת קדימות ברורה לנוסעי מחלקות הפרימיום. אני מאוד אוהב את ג׳אל.

(5) נימוס אינסופי

אין ספק שהחינוך ביפן הוא נוקשה (ויש שיאמרו קיצוני). זו כנראה תוצאה של מסורות עתיקות בשילוב אופי של עם ורצון עז לבנות כלכלה חזקה לאוסף של איים שידעו יותר מדי מלחמות במאות השנים האחרונות. במובן הזה יפן אולי דומה מאוד לישראל.

אפשר להעלות טיעונים בעד ונגד חינוך שכזה. זה לא דיון שאני רוצה להיכנס אליו. רק אומר שהתוצאה בפועל היא שיפנים, כאמירה כללית, הם חבורה של אנשים מנומסים בצורה קיצונית. אני לא מתכוון רק לנותני שירות אלא ליפנים בכלל. אם תשוטטו לכם ברחוב שומם בשכונה מנומנת של עיר קטנה אי שם ותצטרכו עזרה – פשוט פנו לאדם הראשון שתיראו ואני מוכן להמר שהוא לא רק יישמח לעזור לכם אלא ממש יתלהב שפניתם אליו ונתתם לו את ההזדמנות לעזור לכם. אם הוא לא יודע אנגלית (ואתם לא יודעים יפנית) כנראה שהוא ירוץ למצוא מתורגמן.

אפשר לומר שהדבר הכי טוב ביפן זה שהיא מלאה ביפנים.

(6) נעים להיות זר ביפן

בהמשך ישיר לכל מה שכתבתי עד כה. אני לא כ״כ יודע איך להסביר את זה אבל איכשהו ביפן נעים יותר להיות זר. או שאולי זה רק אני שחושב ככה.

אני לא מתכוון למרכז טוקיו. מן הסתם שם מסתובבים באופן שיגרתי אינסוף לא–יפנים, שחלקם תיירים וחלקם גרים בעיר, ולכן זה ברור מאליו שהיפני הממוצע שגר במרכז טוקיו יהיה אדיש לזרים מסביבו. אני מתכוון לשאר חלקי יפן ולאזורים הפחות תיירותיים של ערים קטנות יותר או אזורים כפריים.

אם תבקרו באזור לא–תיירותי בעליל, כמו איזה כפר קטן בקצה המדינה, ייתכן שתיתקלו בילדים שירוצו אחריכם בסקרנות נהדרת וינסו לתקשר איתכם בצורה לא מילולית. זה חמוד וזה הגיוני. אבל גם שם, בקצה המדינה, כנראה שלא תקבלו מבטים חשדניים או מבולבלים ממבוגרים. היפנים, בדרך שלהם, פשוט ייגרמו לכם להרגיש כאילו אתם במקום הנכון וכאילו לאף אחד לא משנה שאתם לא–יפנים. אני לא זכיתי לתחושה כזאת ברוב המקומות בעולם.

(7) תפריט ויזואלי

אני… לא מבין באוכל. אני גם לא רוצה להבין באוכל. זה קצת עצוב, אני יודע, ובפרט לאור כל המסעדות המצוינות שיצא לי לאכול בהן (ונטע דואגת להאריך את הרשימה הזאת). המשמעות היא שעבורי תפריט ממוצע במסעדה ממוצעת נראה כמו טקסט בסינית. אני מקבל בברכה בדיחות בנושא אז תרגישו חופשי לצחוק.

ביפן, כאילו מתוך מטרה לעזור לאנשים כמוני, נהוג להציג לראווה בחלון בקדמת המסעדה את כל המנות הכלולות בתפריט. אבל היפנים לא מסתפקים בתמונות ובמדינה נוצרה תעשייה שלמה של יצירת מודלים מפלסטיק של מנות אוכל. כן, זה מופרך כמו שזה נשמע. אנשים, שאפשר לקרוא להם בכל הכנות אומנים, שמתפרנסים בכבוד רב מהנושא הזה ויוצרים מודלים כ״כ מדויקים שהם נראים כמו אוכל אמיתי לגמרי. אז אם ראיתם פעם חזית של מסעדה יפנית עם מנות אוכל וחשבתם שמדובר במנות אמיתיות בתצוגה כמו ויטרינה של חנות עוגות – תחשבו שוב.

(8) המוניות הטובות בעולם

לא הזולות בעולם, אומנם, אבל אין ספק שנוח ובטוח להשתמש במוניות ביפן כאמצעי תחבורה (אם כי התחבורה הציבורית בדר״כ טובה מאוד והצורך במוניות לפעמים נמוך).

למה בעצם? ראשית – נהגי המוניות ביפן, לפחות ע״פ ניסיוני, הם אנשים מקצועיים ונחמדים. זה בניגוד מוחלט למצב ברוב מדינות העולם ובפרט בישראל. נהגי המוניות ביפן בדר״כ לובשים חליפה וגם כפפות לבנות – כי זה מקצוע רציני וצריך להתלבש בהתאם. שנית – הסיכוי לרמאות שואף לאפס כי, ובכן, מדובר ביפן ומוסר עבודה הוא ביג–דיל במדינה הזאת. שלישית – המוניות היפניות מרווחות מאוד. וזה מעניין כי הרכבים עצמם נראים מיושנים למדי, ואכן מדובר בדגמים מיושנים למדי (הרוב המוחלט של המוניות הן מאותו דגם של טויוטה), אבל העיצוב הפנימי הוא כזה שיוצר מרחב אישי משופר. שלושה אנשים בוגרים יכולים לשבת ביחד בקלות במושב האחורי של מונית יפנית ממוצעת.

בטוקיו ובערים גדולות אחרות השימוש במוניות הוא פחות נדרש, לפחות עבור התייר הממוצע, כי יש תחבורה ציבורית מצוינת שיחסית קל להתמצא בה. במקרים רבים התחבורה הציבורית היא גם הדרך המהירה ביותר להגיע מנקודה לנקודה. אבל בערים קטנות יותר השימוש במוניות הוא כמעט הכרחי וכמה טוב שמוניות ביפן הן כ״כ מסודרות ונעימות.

לסיכום

יפן היא מדינה נהדרת ואחת המדינות האהובות עלי בעולם. אם טרם ביקרתם בה – אני ממליץ בחום. רוב התיירים מבקרים באזור טוקיו ובאזור אוסקה (לרבות קיוטו ונארה) אבל באמת שליפן יש עוד הרבה מה להציע מעבר לשני האזורים האלו. קראו על סאפורו, נאגויה, קומומוטו, פוקוקה, קגושימה, נאהה ועוד ערים אחרות שכל אחת מהם יכולה להיות יעד למספר ימים של טיול.

יפן, אגב, לא מדינה יקרה במיוחד וזאת בניגוד למוניטין שיצא לה. היא גם לא מדינה זולה, ובכל זאת היא מדינה מתקדמת וגדולה, אבל אני יכול לחשוב על כמה וכמה מדינות שהן יקרות יותר לתייר המוצע (ולצערי ישראל ביניהן, ככל הנראה). כך, לדוגמה, ישבתי בסופ״ש לארוחת ערב במסעדה שאני מכיר ואוהב במרכז טוקיו (במתחם של רופונגי הילס, לא בדיוק סימטה אלומה) ושילמתי כ-135 ש״ח בלבד על ארוחה שכללה מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח, בירה וקפה.

עד הפעם הבאה…