שוק התעופה המקומי בהודו אומנם צומח ומתפתח אבל קשה לומר שהוא בריא. רוב חברות התעופה ההודיות מרוויחות בעיקר מהפעלת טיסות בינ״ל, כשע״פ החוק בהודו חברת תעופה חייבת לפעול במשך עשר שנים לפחות בשוק המקומי על מנת לקבל רישיון להפעלת קוים בינ״ל (ובעצם להתחיל להרוויח). זו דרישה חריגה ביחס למה שמקובל ברוב מדינות העולם. בשוק פועלות גם מספר חברות לואו-קוסט שטסות רק בתוך תת-היבשת ההודית.
שתי השחקניות הגדולות ביותר בשוק ההודי הן אייר אינדיה, נושאת הדגל, וג׳ט איירוויס. הראשונה שותפה בברית סטאר-אליינס והשניה אומנם לא חברה בברית כלשהי אך בעלת מחזיקה בהסכמי שת״פ עם כמה חברות גדולות וביניהן אתיחאד איירוויס ואמריקן איירליינס. המשמעות היא שאפשר בהחלט לרכוש כרטיסי בונוס לטיסות פנימיות בהודו, ואפילו יש זמינות גבוהה, אבל זה בדר״כ לא משתלם משום שהתעריפים לטיסות האלו הם לרוב אטרקטיביים מספיק ויחסית לא תנודתיים.
אני מחזיק בסטטוס גולד בברית סטאר-אליינס ולכן העדפתי לטוס עם אייר אינדיה כי גם הכרטיס הזול ביותר יבטיח לי מושב מועדף ללא תשלום, כניסה לטרקליני העסקים, עלייה מוקדמת למטוס ובכלל שירות טוב יותר. בטיסה קצרה אחת לא היו טיסות של אייר אינדיה שיכלו להתאים לי ולכן טסתי עם ג׳ט איירוויס.
והנה שלושה דברים שלמדתי משלוש הטיסות האלו:
המטוסים ריקים
הודים, ככל הנראה, לא אוהבים לטוס. וב״הודים״ אני מתכוון לרבע מהאוכלוסיה שבכלל יכולים להרשות לעצמם כרטיס טיסה זול ככל שיהיה. ואומנם ידעתי כבר מזמן ששוק התעופה הפנימי בהודו בצרות – לא הערכתי עד כמה המצב קשה עד שעליתי לטיסות האלו. בשתי הטיסות הארוכות שטסתי עם אייר אינדיה, שתיהן מעל שעתיים ובשעות נוחות מאוד, המטוסים היו אולי ב-30% תפוסה.
אני חושב שזו גם הסיבה שחברות התעופה לא אוכפות את מדיניות כבודת היד בטיסות האלו. לכאורה הממשלה ההודית מגבילה את כבודת היד המותרת לפריט אחד במשקל של עד שמונה ק״ג – בהתאם לסטנדרט הבינ״ל. אלא שבפועל עליתי לכל הטיסות כרגיל – עם מזוודת טרולי ששוקלת בערך 12 ק״ג (טומי) ותיק לפטופ נוסף (ג׳וניור) ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה. סוכני הצ׳ק-אין הסתכלו על התיקים, שאלו אם אני מעוניין לשלוח אותם וכשעניתי בשלילה הם פשוט נתנו לי שתי תוויות מטען ואת כרטיס העלייה למטוס. הם אפילו לא ביקשו לשקול את טומי – למרות שברור ממבט ראשון שהיא לא שוקלת פחות משמונה ק״ג.
ראוי גם לציין שבעוד מחלקת התיירים ריקה – מחלקת העסקים כמעט תמיד מלאה לחלוטין. הסיבה היא הפרקטיקה המסורתית של חברות התעופה הגדולות בהודו לשדרג בחינם את עובדי החברה, מקורבים להם, חברים של, עובדי מדינה, אנשי צבא ועוד. ואנחנו לא מדברים כאן על מדיניות רשמית ומבוקרת אלא על שחיתות של ממש שפוגעת באופן משמעותי באותם נוסעים עסקיים בודדים שכן היו מוכנים לשלם על המושבים מקדימה. ואני חשבתי שפרקטיקות כאלו יעלמו מטיסות אייר אינדיה לאחר הצטרפותה לברית סטאר-אליינס.
הטייסים רועדים
אני לא זוכר מתי לאחרונה חוויתי המראות ונחיתות כ״כ לא נוחות. ועוד בשלוש טיסות רצופות.
אין לי אשליה שכל טיסה חייבת להמריא ולנחות בצורה מושלמת. ואני לא מחפש לבוא בטענות לטייסים על כל חוסר נוחות קטנה, כי אני יודע שברוב המקרים הם עשו את העבודה הטובה ביותר שיכלו והיה זה מזג האוויר שגרם לחוסר הנוחות. אבל שלושת הטיסות האלו היו במזג אוויר מושלם, במטוס עם משקל קרוב לאידיאלי, בשדות הבית של הטייסים ולפחות אחד המטוסים היה חדש מהניילון (בואינג 787). אז למה בתנאים האלו ההמראות והנחיתות, שש כאלו ברצף, צריכות להרגיש כמעט מסוכנות?
הסיבה היחידה שאני מוכן להמר עליה היא שהכשרת הטייסים בהודו רחוקה מלהיות אידיאלית.
השירות מצוין
הטיסה הראשונה שלי המריאה משדה התעופה של דלהי (DEL). עשיתי אומנם צ׳ק-אין באינטרנט, אבל בכל זאת הגעתי לדלפקי הצ׳ק-אין על מנת להחליף מושב. דלפקי מחלקת העסקים היו ריקים ומיד ניגש אלי אחד מסוכני הקרקע שליווה אותי לדלפק, שאל לגבי הטיסה וביקש לעזור. אחרי שניתן לי כרטיס עלייה למטוס עם המושב החדש אותו בחור לקח את התיקים שלי, ליווה אותי דרך הבידוק הביטחוני והוביל אותי לתוך הטרקלין. שירות כזה עוד לא קיבלתי עם סטטוס גולד בברית. ולמען הסר ספק: מדובר בסוכן קרקע של אייר אינדיה שככל הנראה כל תפקידו ללוות נוסעים במחלקת העסקים.
גם בטיסות הבאות זכיתי לשירות טוב על הקרקע ובאוויר.
הפתיע אותי במיוחד טרקלין העסקים שאליו נכנסתי בטרמינל לטיסות פנימיות של שדה התעופה בבנגלור. הטרקלין נקרא Plaza Premium Lounge, ומשום מה הוזמנתי להיכנס אליו במקום לטרקלין של אייר-אינדיה. כשהגעתי בשעה 10:00 הוא הציע ארוחת בוקר נדיבה, אווירה מרווחת ושירות אדיב במיוחד מהצוות. טרקלין הבית של אייר אינדיה בדלהי, לעומת זאת, היה בושה וחרפה.
השאר תגובה