טסתי לחופשה ובדרך עשיתי היסטוריה

קוראים לי אור. אני קורא שקט של הבלוג. שלא כמוכם (או רובכם), אני ממעט לטוס וממעט אף יותר ללון במלונות. אני מתעדף מיקום ועצמאות על פני הכל, מה שהפך אותי ללקוח מתמיד יחסית של AirBnB (אגב, לתחושתי השירות הלך והתייקר וגם הלך והתדרדר בשנים האחרונות). אז למה אני בכל זאת כותב לכם?

לאחרונה יצא לי לקחת חלק בחוויה תעופתית מעניינת, בסופה של הרפתקה שכזאת, וליאור הזמין אותי לשתף את הסיפור עם קוראיי הבלוג. אגלה שאני חבר ילדות של ליאור, המקים והרוח החיה פה, ולמעשה הוא החבר הכי וותיק שלי. ועכשיו, לגופו של סיפור…

בשנים האחרונות אשתי ואני למדנו, עבדנו וגרנו בארה“ב. בהתחלה בקיימברידג‘ ואח"כ במנהטן (וכן – יש לי מספר כרטיסי אשראי אמריקנים ובינינהם צ'ייס ספייר, תודה על הדאגה). במהלך 2019, למגינת ליבם של כל החברים שהסתמכו עלינו ככתובת למשלוחים/לינה מעת לעת, החלטנו שב-2020 נארוז את הפקלעות ונחזור לישראל ושהדרך הבייתה תכלול עיקוף קטן ועצירה בניו-זילנד למימוש הטיול-אחרי-צבא שמעולם לא עשינו.

שיחה עם מומחה הנסיעות שלי (ליאור) הולידה בסופו של דבר מסלול נוח בשלושה כרטיסים:

1. כרטיס-בונוס בטיסות קתאי: ניו-יורק (JFK) להונג-קונג (HKG) לקרייסצ׳ארצ׳ (CHC). הטיסות במחלקת פרימיום, שחיכיתי לה מאוד לאור המוניטין של החברה. את העצירה בהונג-קונג החלטנו להפוך לחופשה מקדימה בת 5 לילות. מעולם לא הייתי בהונג-קונג וזו נראתה הזדמנות מצוינת. האפשרות לקפוץ למשחק פוקר במקאו לא הזיקה כלל. ליאור הזמין עבורנו את הכרטיס והוא עלה 95,000 מיילים של אלסקה וכ-160$ במסים.
   – – –
2. כרטיס בכסף: אוקלנד (AKL) להונג-קונג (HKG). טיסת קתאי נוספת, הפעם במחלקת התיירים, עם קונקשיין של שעות ספורות בהונג-קונג. הנחנו שאחרי 40+ ימים על הרים ובעמקים של ניו-זילנד לא יפריע לנו לטוס כ-11 שעות במחלקת התיירים. הכרטיס עלה כ-700$.
   – – –
3. כרטיס בונוס בטיסת קתאי: הונג-קונג (HKG) לת״א (TLV). הפעם במחלקת העסקים של קתאי. על אף שמדובר בקונקשיין בין שני כרטיסים שונים – ידענו שקתאי תגן עלינו במידת הצורך. ליאור הזמין עבורנו את הכרטיס והוא עלה 60,000 מיילים של אלסקה וכ-90$ במסים.

המחיר של כל היופי הזה היה מצוין – בערך 2,000$ לנוסע כולל הכל – הודות ליכולת של ליאור לאתר מושבי בונוס בזמנים שהתאימו לנו כמו כפפה. למען הסר ספק – טסנו לניו-זילנד בסוף ינואר ומדובר בשיא העונה לביקור במדינה.

תוכניות לחוד ומציאות לחוד

בדצמבר החלו להצטבר דיווחים על התפרצות מחלת הקורונה ב"מיינלנד צ'יינה" ובהונג-קונג ובסוף ינואר השמיים כבר הלכו והתקדרו. על מנת ללכת על בטוח (בכל זאת, טיול-אחרי-צבא) ועל מנת להימנע מקשיים אפשריים בכניסה לניו זילנד, החלטנו לוותר על כרטיס-הבונוס שלנו בטיסות הנוחות של קתאי ולרכוש במקומו כרטיס במחלקת התיירים של פיג׳י-איירוויס במסלול מפרך דרך לוס-אנג׳לס ונאדי. אם חשבתם שאף אחד מעולם לא התלונן על ארבעה ימים לא מתוכננים בגן עדן טרופי – כנראה שלא נתקלתם בפולני אמיתי כמוני. הפרימיום שנגזל ממני היה מושא לבדיחות לאורך הטיול אבל אמרנו לעצמנו שלבטח עד תחילת אפריל, מועד חזרתנו המקורי, הדברים יתייצבו ולארץ נטוס בסטייל במחלקת העסקים של קתאי. אגב, מספר המסיכות בשדות התעופה באותה עת היה נמוך למדי.

על הטיול עצמו בפיגי' ובניו-זילנד לא ארחיב מלבד שני רשמים: (א) לשתות מי קוקוס ישר מתוך קוקוס זו חוייה. (ב) כל מקום שאליו תזרקו אבן בניו-זילנד הוא פחות או יותר המקום הכי יפה שראיתם. מרוב הליכה וטיפוס אפילו ירדנו ירידה נחוצה במשקל. מומלץ בחום.

עד לשבוע השני של מרץ הקורונה נותרה עבורנו בירה מקסיקנית קלילה (מדי). ידענו שיש לנו טיסות חזור בתחילת אפריל ונהננו מהחיים. פחות או יותר ב-12 למרץ סימני הלחץ ששודרו אלינו מהארץ החלו להתגבר ("למה אתם לא עוזבים הכל וחוזרים מיד לארץ?!" שאל חבר קרוב שהיום הוא אחד מהרופאים המאיישים מחלקת קורונה בבית-חולים במרכז הארץ ונלחם על בריאותנו). היה די בזה כדי להפיל את האסימון שמתקפת המתים המהלכים של דורנו היא פה כדי להישאר בינתיים ואולי הימור על טיסות בתחילת אפריל הוא צעד אמיץ יתר על המידה (כלומר, מטופש). קיבלנו החלטה לקצר את הטיול רק במעט ולהותיר את רוב תכניותינו על כנן. בכל זאת, הזדמנות חד-פעמית לטייל ואולי גם כמות הכבשים מסביבנו שיבשה את דעתנו קצת.

ב-15 למרץ יצאנו לטרק בן שלושה ימים ונותרנו מנותקים מהעולם עם מסר ששלחנו לליאור – חבר יקר, נשמח שתמצא לנו כרטיס חלופי בחזרה לישראל עם יציאה אחרי ה-20 למרץ. ליאור עבד בזמן שטיילנו והפור נפל על כרטיס-בונוס יצירתי ומרשים ליציאה ב-24 למרץ שכולו טיסות במחלקת העסקים במסלול אוקלנד-סינגפור-איסטנבול-ישראל. הכרטיס עלה כ-3,400$ לשני נוסעים – שזה לא זול, אבל טוב מאוד בהתחשב בנסיבות. הנחת העבודה בהזמנת הכרטיס הייתה שהשדה בסינגפור ימשיך לפעול, לאור השליטה היחסית של סינגפור במגפה בשיטחה, ושטורקיש תהיה האחרונה שתפסיק לטוס. החשש מצדי שאולי מדובר בתאריך מאוחר מדי לאור סגירת השמיים המסתמנת נתקל בהתנגדות מצד ליאור. הוא מחלץ רק במחלקת העסקים, ובכלל – למה שלא נהנה מאוד כמה ימים בניו זילנד. מי יודע מתי נשוב.

פסט-פורוורד מספר ימים. את הטרק הבא, 19-18 למרץ, כבר עשינו בחוסר חשק עקב החשש המתגבש מטיסות החזור. 1,500 ק"מ של נהיגה ועוד כמה שעות במעבורת מאוחר יותר וב-21 למרץ התייצבנו באוקלנד מוכנים ומזומנים לשבת ולבהות באתרי חברות התעופה בנסיון מלחיץ להבין האם טיסתנו היא בין אלפי הטיסות המבוטלות או בין הבודדות שזוכות לחיים.

אם לא חוויתם את הטירוף בשוק התעופה בימים האלה, אני יכול רק לספר שלא ניתן היה לקבל חיווי אמין של סטטוס טיסה יותר מ-24 שעות (ואף פחות מכך) לפני מועד ההמראה. הפעולה העיקרית שלי ביומיים שקדמו לטיסה הייתה התעדכנות תדירה באתרי חברות התעופה ושדות התעופה הרלוונטיים, ובמקביל בדיקה עקבית של הודעות משרדי ממשלה על מנת לדלות כל פרט על שינוי במדיניות הסגר/פתיחות שמיים לטרנזיט במדינות שבמסלולי הצפוי. הגעה לנציג טלפוני של חברת תעופה כלשהי הייתה סיפור מפרך של כמה שעות, וכשכבר הגענו קיבלנו לעיתים מידע שגוי. 36 שעות לפני הטיסה לסינגפור, לדוגמה, נציג של יונייטד עדכן אותנו שהטיסה של טורקיש מסינגפור לאיסטנבול בוטלה. לא הוצע לנו כרטיס חלופי אלא החזר בלבד, כיוון שלדבריו לא היה כל מסלול חלופי זמין. התייעצות עם ליאור הותירה אותנו עם המסקנה הלא-וודאית שהנציג כנראה טועה ואינו יודע להשתמש במערכות שלפניו.

בליל ה-22 למרץ הלכנו לישון דובקים בכרטיס שבידינו. החשש היה, כמובן, שאנו עלולים ׳להיתקע׳ בניו-זילנד על כל המשתמע מכך (הערת העורך: אם אתם חייבים להיתקע איפשהו בעולם אז ניו-זילנד זו בחירה מצוינת, ובכלל יש קושי לוגי עם משפט כמו ״נתקעתי בניו-זילנד״). בבוקר ה-23 למרץ – פחות מ-24 שעות ממועד ההמראה לסינגפור – התעוררנו כשקבוצת הוואטסאפ ׳ישראלים תקועים באוסטרליה ובניו זילנד׳ גועשת מדיווחים על כך שהלחצים הצליחו וטיסת-חילוץ של אלעל צפויה לצאת מפרת' שבמערב אוסטרליה למחרת ב-24 למרץ. אה כן, ובזמן שישנו הוריהם של כל המטיילים הצעירים בניו-זילנד ובאוסטרליה (אלה שבאמת בטיול-אחרי-צבא במנטליות ׳אין דאגות יהיה בסדר׳) כבר תפסו את כל המושבים במטוס.

קפצנו מהמיטה ולאחר המתנה מורטת עצבים במוקד הטלפוני אלעל הגענו לאיליה, נציג שירות לקוחות נעים, שרשם אותנו ברשימת ההמתנה לטיסה. לא היינו רגועים אבל לנו לפחות היה כרטיס ביד ותקווה שיום למחרת נאכל דונר קבב באיסטנבול במרחק סביר למדי מישראל.

אבל שוב, תכניות לחוד ומציאות לחוד. בדיקה חוזרת של הפיד לימדה שממשלת סינגפור החליטה במהלך הלילה לסגור את השדה שלה גם לנוסעים במעבר החל מחצות ב-23 למרץ. הכרטיס שלנו – קאפוט. במאמר מוסגר, מיותר לציין שלא קיבלנו שום הודעה מיונייטד על כך שלא נוכל להשלים את המסלול בכרטיס שלנו. יותר מזה, על אף שהכרטיס הפך בלתי אפשרי למימוש, לא רק שיונייטד לא פיצו אותנו ולא הציעו חלופה, עד לרגע זה יונייטד מסרבים להשיב לנו את דמי הביטול בסך 125$ לנוסע! חוצפה מפתיעה.

חזרה לחדר ההוסטל בבוקר ה-23 למרץ. נשמט מידינו הכרטיס חזרה הביתה, הלב בתחתונים, אבל רגע לפני שהבשורה המרה מחלחלת, התראה ורטט במכשיר הסלולרי עדכנו שזכינו לשדרוג מרשימת ההמתנה ונוכל לרכוש כרטיס לטיסת אלעל מפרת‘ לת״א. כמה עלה הכרטיס אתם שואלים? 1,550$ לנוסע, ואנחנו דווקא לא שאלנו באותו רגע.

הדרך הבייתה

כל מה שנשאר הוא להבין איך מגיעים לפרת'. כדי לסבר את האוזן – המטוס היה צפוי להמריא מפרת' כ-28 שעות מאוחר יותר ופרת׳ נמצאת במרחק של כ-7 שעות טיסה מאוקלנד במדינה שדורשת ויזה (שלא הייתה לנו) שהליך הוצאתה בנוהל רגיל אורך לפחות שבוע.

כאן נכנס לתמונה יצור עלום וקסום בשם רועי שהוא קונסול ישראל בניו-זילנד. רכשנו כרטיסים לטיסה ישירה של אייר ניו-זילנד לפרת‘. העברנו את הפרטים לרועי, מילאנו את הבירוקרטיה הנלווית עד לשעות הקטנות של הלילה ובבוקר ה-24 למרץ התעוררנו במוקדם של המוקדם וקיבלנו מייל מתוק כמו קינוח שבישר על הנפקת ויזת-טרנזיט אוסטרלית. אגב, אחרים שקנו טיסות עם קונקשיין באוסטרליה לא הגיעו לטיסה בשל סיבוכי ויזה שהתגלו בזמן אמת.

נותר רק מכשול אחד – להסביר לצוותי הקרקע בניו-זילנד שאנחנו טסים לאוסטרליה כדי לעלות על טיסה שלא קיימת במערכות ליעד שאינם מכירים עם חברת תעופה שלא שמעו עליה. החוויה בשדה התעופה של אוקלנד בבוקר ה-24 למרץ היתה סוריאליסטית למדי. הכניסה לטרמינל נאסרה על מי שאינו מחזיק בכרטיס טיסה לאותו יום ומספר הדלפקים הפעילים היה מועט (להערכתי השדה פעל בהיקף שאינו עולה על 10%), מספר אנשי הצוות היה מינימלי ובלוח הטיסות הופיעו טיסות פעילות מעטות בלבד. בזמן ההמתנה, אגב, ליבנו יצא לנוסעים אחרים שרכשו כרטיסים לטיסה לסינגפור רק שעות ספורות לפני כן והוצאו מהתור לאחר שעודכנו שלא יוכלו לטוס. כן, קראתם נכון, הבלגאן היה כ״כ גדול שאייר ניו-זילנד מכרה כרטיסים לאנשים שאינם יכולים לעלות על הטיסה גם שעות בודדות לפני ההמראה.

אחרי טרטורים ועיכובים סבירים בהתחשב בנסיבות – בכל זאת, היה לניו-זילנדים לא קל לוודא את פרטי טיסת ההמשך לת״א – קבוצה של כמה עשרות ישראלים ברי מזל, וביניהם אנחנו, הורשתה לעלות לטיסה לפרת׳. למחרת נסגרו שמי ניו-זילנד באופן רשמי. אנחת. רווחה. גדולה.

לפרת׳ הגענו שעות בודדות לאחר הדדליין שקבעה אוסטרליה לסגירת השמיים לטיסות טרנזיט. כפועל יוצא נדרשנו לשהות ממש באזור היציאה מהשרוול במשך מספר שעות, עד לרגע שבו מטוס הדרמליינר החדש של אלעל (שמו "הרצליה") נחת על אדמת אוסטרליה, ואז – על אף שהיינו בקונקשיין – נדרשנו לצאת מהשדה ולהשלים צ'ק-אין בדלפקים ביחד עם כל נוסעי הטיסה שהגיעו מיעדים אחרים באוסטרליה. זה היה דלפק הצ'ק-אין הפתוח היחיד בטרמינל וכצפוי היה עמוס. אבל ברגע שראיתי את מספר הטיסה LY88 על לוח הטיסות היוצאות גם לא היה לי איכפת. באותה עת לוח הטיסות כלל רק 6 טיסות בינ״ל כולל שלנו.

מוקף בכ-300 ישראלים אחרים, שהתנהגו בצורה סבירה לשמחתי (הציפיות שלי היו נמוכות), התחזקה התחושה שהצלחנו. היינו כמה שעות בלבד מלהפוך לנוסעים הראשונים שיטוסו בטיסת אלעל מסחרית ישירה מאוסטרליה לישראל. למעט טיסה בודדת של רוה"מ ישראל לאוסטרליה אי שם לפני כמה שנים זו הייתה הפעם היחידה מטוס אלעל נחת באוסטרליה.

לאחר השלמת הצ‘ק-אין המשכנו לגייט ובדרך חירפנו נפשנו ורכשנו קפה. מהגייט, לאחר וידוא קפדני של הכרטיסים (אולי לקח מהאירועים בטיסות החילוץ שיצאו מלימה), המשכנו לא למטוס עצמו אלא לרחבת החנייה שם הצוות של אלעל פרס את מזוודות הנוסעים וערך עם כל נוסע הליך זריז של זיהוי מזוודות ווידוא שלא הוכנסו אליהן חפצים בעייתיים. לאחר מכן, בשעה טובה עלינו למטוס שם חיכה לנו צוות נעים ומסביר פנים במיוחד. לתחושתי, ולאור שיחות איתם, חברי וחברות הצוות היו נרגשים וערים לחשיבות האירוע ולייחודיותו.

על הטיסה עצמה אין הרבה מה לומר. המטוס החדש היה נקי במיוחד עד כדי כך שדיילת נזפה בנוסעים בטון מורתי "להוריד רגליים מהכסאות". המרווח בין הכסאות היה נסבל והכסאות עצמם היו מהסוג הצר והיו נוחים באופן מפתיע. על האוכל הבינוני (סנדביצ'ים ארוזים) פיצו אנשי הצוות באספקה בלתי מוגבלת של חלבה, עוגיות עבדי, שוקולדים וכיוצ"ב. בלי ספק לא רזינו בטיסה. הטיסה נמשכה כ-14.5 שעות ועל מנת להעלות את רמות הקיטש לשמיים היא הסתיימה בהצעת נישואין און-בורד עם ברכות של הקברניט.

לסיכום

איך שלא מסתכלים על זה – זו הייתה חוויה מלחיצה אבל היא הסתיימה בצורה ראויה לציון באירוע היסטורי שנחמד היה לקחת בו חלק. את חוויותי התעופתיות ניתן לסכם בכך שלא משנה כמה כרטיסים רכשתי פשוט לא הצלחתי לטוס במחלקת העסקים (אפילו לא במחלקת פרימיום…). הייתי אומר שקארמה איז א ביטצ', אבל המזל היה לגמרי בצד שלי הפעם.

אור.