אנטומיה של כרטיס בונוס: וינה לת״א במחלקת העסקים

כהערה מקדמית אגיד שאני מסכים עם הטענה לעיל. עם השנים צבירת הנקודות אומנם הפכה לפשוטה יותר, ומהירה יותר, אבל מחירי כרטיסי הבונוס ברוב המקרים רק עלו. אבל מה שבדר״כ מטרפד את כדאיות כרטיסי הבונוס הוא היטל–הדלק שגובה אלעל – מס פסול שחייב להיעלם מהעולם, אבל אלעל היא בהחלט לא חברת התעופה היחידה שמשתמשת בו – שמוסיף עלות של כמה עשרות או מאות דולרים לכל כרטיס בונוס. במקרים רבים היטל–הדלק לבדו גבוה יותר מעלות כרטיס בחברה מתחרה שפועלת באותו קו עם אלעל.

אבל הפוסט הזה אנסה דווקא להיות סניגור של אלעל ולא להפך.

כרטיס הבונוס שרכשתי: וינה לת״א

השבוע חזרתי בטיסת הערב של אלעל מוינה לת״א. שוב, כמו בחודש שעבר. כאמירה כללית זו טיסה נוחה מאוד ובקו משרתים מטוסי בואינג 737-900 חדישים יחסית שמציעים, בין השאר, אינטרנט אלחוטי בחינם לכל הנוסעים (לבינתיים – תקופת פיילוט).

בקו וינה–ת״א לא פועלות כיום חברות לואוקוסט. בקו מתחרות אוסטריאן ואלעל כששתיהן מציעות תעריפים יקרים מאוד לטיסה בכיוון–אחד (מעל 500$). כרטיס בכיוון–אחד של חברות אחרות, בהכרח עם קונקשיין אחד לפחות, יעלה החל מ-100$ בלבד בתאריכים מסוימים. ריאלית הייתי שמח לשלם 200$ לטיסה ישירה בקו ובפרט אם היא בשעות נוחות כמו טיסת אלעל.

אלעל מציעה כרטיסי הלוך/חזור בקו ת״א–וינה במחלקת העסקים במחיר של 1100$ באופן שיגרתי. לא זול לטיסה של 3.5-3 שעות בכל כיוון. כרטיס בכיוון–אחד מוינה לת״א עולה החל מ-750$.

את כרטיס הבונוס רכשתי לפני מספר שבועות במסגרת מבצע שעדיין מתקיים לטיסות בחודשי החורף. לא מדובר במחיר חריג ולא מדובר במחיר מוזל שאני זכאי לו מתוקף סטטוס גבוה אלא סה״כ במחיר מבצע שזמין לכל מי שמחזיק כרטיס פלייקארד.

הכרטיס עלה 375 נקודות ו-109$ בהיטל–דלק ומסים (60$ להיטל–הדלק ו-49$ למסים). אלעל מאפשרת לחברי המועדון לשלם את היטל–הדלק באמצעות נקודות ביחס המרה הוגן של 0.5$ לכל נקודה (כלומר, 120 נקודות תמורת ׳הנחה׳ של 60$ בתוספת הכספית של הכרטיס).

האם זה היה מימוש כדאי?

לכאורה, מול מחיר ׳רגיל׳ של 750$, כרטיס בונוס בקו הוא עסקה מעולה. הערך שמתקבל הוא כמעט 2$ לנקודה. אבל זה מחיר בכסף שכמעט אף אחד לא משלם (אולי למעט נוסעים עסקיים שאין להם ברירה).

כדי להבין מהו ערך הנקודות שקיבלתי במימוש הזה אני צריך לענות על שאלה מהותית אחת: כמה הייתי מוכן לשלם בכסף עבור הטיסה שטסתי?

לכאורה קו הבסיס הראשון הוא מחצית המחיר של כרטיס הלוך/חזור בהנחה שאלעל הייתה מוכנה למכור כרטיס בכיוון–אחד במחיר הזה. כלומר, 550$. אבל אי סיכוי שהייתי מוכן לשלם את הסכום הזה על טיסה ישירה של שלוש שעות במחלקת העסקים של אלעל.

נניח שהייתי מוכן לשלם 375$ על כרטיס בכיוון–אחד במחלקת העסקים. זה חצי המחיר על כרטיס בכסף וגם זה בידיעה שאוכל לצבור נקודות מהטיסה. טיסה בקו במחלקת העסקים תאפשר למחזיק כרטיס פלייקארד לצבור 110 נקודות (100 נקודות בסיס + 10 נקודות בונוס) ולנקודות האלו ערך ריאלי של 45$ (לפי שווי של 0.4$ לנקודה). כלומר, הייתי מוכן לשלם 375$ על כרטיס שבין השאר מחזיר נקודות בשווי של 45$ – ובמילים אחרות 330$ ׳נטו׳.

כך, בתרגום, 375 נקודות חסכו לי 220$ בהוצאה ריאלית (כי ממילא שילמתי 110$ בהיטל–דלק ומסים). כלומר, מימשתי נקודות וקיבלתי בערך 59 סנט לנקודה. לא פנטסטי אבל בטח שלא רע.

לסיכום

המטרה של הפוסט לא הייתה להציג את כרטיס הבונוס שרכשתי כאיזשהו מימוש פנטסטי לנקודות של אלעל. מבחינתי כרטיס הבונוס הזה היה פרקטי גרידא כי ממילא הייתי צריך לטוס חזרה מוינה לת״א בתאריך המסוים הזה ובשעות המסוימות האלו.

המטרה של הפוסט הייתה להראות איך במימוש סטנדרטי למדי של יתרת נקודות בהחלט לא גבוהה ניתן לחלץ ערך ריאלי טוב מהנקודות. שימו לב שהדגש שלי לא היה על המחיר המלא של הכרטיס בכסף – 750$ – אלא על המחיר הסובייקטיבי שאני הייתי מוכן לשלם עליו.

הזדמנויות טובות כאלו למימוש נקודות קיימות כל הזמן במחלקת התיירים, במחלקת העסקים או באפיקי מימוש אחרים.