הדרך חזרה מארגנטינה

בפוסט מתחילת החודש כתבתי על אחת הנסיעות האחרונות שלי שבמהלכה ביקרתי בארה״ב ובארגנטינה. מבלי לחזור על כל הפרטים שתיארתי שם אזכיר רק שרכשתי כרטיס של אמריקן מת״א לדרום-אמריקה (הלוך לבואנוס איירס וחזור ממנדוסה) ושהדרך חזרה כללה את חמשת הטיסות הבאות:

• מנדוזה (MDZ) לסנטיאגו דה צ׳ילה (SCL) בטיסת צהריים של לאן.
• סנטיאגו דה צ׳ילה (SCL) לדאלאס (DFW) בטיסת לילה של אמריקן.
• דאלאס (DFW) לניו-יורק (JFK) בטיסת צהריים של אמריקן.
• ניו-יורק (JFK) לציריך (ZRH) בטיסת לילה של אמריקן.
• ציריך (ZRH) לת״א (TLV) בטיסת בוקר של אלעל.

חמשת הטיסות מכסות יחדיו מרחק טיסה של 12,061 מייל. בשביל הפרופורציה: אם תטוסו הלוך/חזור מת״א לבנגקוק וישר אח״כ הלוך/חזור מת״א למוסקבה – עדיין תהיו במינוס.

אחת ההטבות של סטטוס אקזקיוטיב-פלטינום במועדון AAdvantage (אמריקן) הם שוברי שדרוג הנקראים ״Systemwide Upgrades״ או בקיצור SWU. כל שובר כזה מאפשר לשדרג עד שלושה קטעי טיסה רצופים – בכיוון אחד – ממחלקת שירות אחת לזאת שמעליה. ע״פ זמינות, כמובן. למזלי הייתה זמינות בכל שלושת הטיסות של אמריקן המצויינות לעיל וכל השדרוגים עודכנו חודשים מראש.

הטיסה הראשונה המריאה בסביבות השעה 17:00 שעון מנדוסה ביום ראשון (שש שעות אחורה) והטיסה האחרונה נחתה בנתב״ג בסביבות השעה 18:00 שעון ישראל ביום שלישי. כלומר, סה״כ כמעט יומיים מלאים של מטוסים ושדות תעופה.

אני לא יודע מה חשבתי לעצמי

לטוס זה לא הדבר הכי בריא בעולם. החמצן ממוחזר ובלחץ נמוך, האוכל לא באמת טרי, יש רעש מנועים תמידי אפילו עם אוזניות ובכלל לשבת במשך למעלה מעשר שעות ברצף זה כמו לבקש קריש דם. מי שטס לעיתים תכופות כנראה לומד לשמור על עצמו איפה שאפשר, אבל בכל זאת.

אני לא באמת מפחד מהסיכונים הרפואיים, אחרי הכל אני עדיין צעיר ובריא, אבל אני בכל זאת לא מחפש לאתגר את עצמי עם לו״ז טיסות צפוף ובלתי נגמר. אני מאוד נהנה לטוס, במיוחד במחלקות הפרימיום של החברות הטובות בעולם, אבל לא רוצה לטוס במשך ימים שלמים ברצף. יש גבול לכל תעלול. חוץ מזה, אפילו המחלקה הראשונה של אתיהאד איירוויס – שלדעתי היא מחלקת השירות הטובה בעולם כיום – היא לא תחליף אמיתי ללילה במיטה נוחה בחדר מלון. 

Etihad Airbus A380 First Class

ובכל זאת – כשהזמנתי את הכרטיס לדרום-אמריקה בחרתי שלא לעשות עצירה בארה״ב בדרך חזרה. אני לא בטוח למה בעצם כי אני תמיד משתדל לפרק מסע ארוך למקטעים קצרים עם לילות במלונות ביניהם. יש בזה הגיון, קל וחומר למישהו כמוני שאוהב מלונות ליד שדות תעופה.

בתחילת השנה, לדוגמה, טסתי חזרה הבייתה מפוקוקה ביפן. כרטיס הבונוס שרכשתי כלל לא פחות משישה קטעי טיסה עם קונקשיינים בטוקיו, הונג-קונג, בנגקוק, דוחא ועמאן. אחד מהכרטיסים המעניינים יותר שיצא לי להזמין. אבל לא עלה בדעתי לטוס את כל ששת הקטעים ברצף! למעשה, דאגתי שיהיו לי קונקשיינים ארוכים בהונג-קונג, בנגקוק ודוחא – ובכל אחת מהערים האלו ביליתי לילה. גם אז מסלול הטיסות לקח כמה ימים במצטבר אבל בשום שלב לא הייתי מותש.

איך עבר המסלול הארוך?

עבר מהר למדי ובלי תקלות. אבל לא בטוח שאחזור על החוויה הזאת פעם נוספת.

המעבר בשדה הקטנטן של מנדוסה (MDZ) היה מהיר אבל בהיעדר טרקלין ההמתנה לטיסה הייתה מעט מאכזבת. הטיסה הקצרצרה לסנטיאגו (SCL) עברה בזריזות ולהפתעתי אפילו הוגשו כריכים לנוסעים. מי חשב שיוצע כזה שירות בטיסה של בקושי 45 דקות (מעל הרי האנדים, בשעות השקיעה, עם נוף משגע).

בסנטיאגו ביליתי שעתיים או שלוש בטרקלין המחודש של אמריקן. בטרקלין יש בופה אוכל מצומצם אבל בכל מקרה העדפתי לחכות לארוחת הערב במטוס. תקראו לי משוגע אבל אני סה״כ מרוצה מתפריט האוכל של אמריקן.

American Admiral's Club Santiago Airport

הטיסה לדאלאס (DFW), במטוס בואינג 787-8, הייתה נוחה מאוד למעט העובדה שהמושבים במחלקת העסקים בדרימליינר צרים למדי ולא נוחים לשינה. בכלל הם נחותים משמעותית ביחס למושבים שאמריקן מציעה במטוסי הבואינג 777-300ER. לפחות השירות היה מצוין, תפריט האוכל היה לטעמי כרגיל וסה״כ הדרימליינר הוא מטוס נעים ושקט. הטיסה נחתה בדאלאס בשעות הבוקר המוקדמות ואני עשיתי את דרכי לטרקלין של אמריקן בטרמינל A (הטוב ביותר מבין הטרקלינים של אמריקן בשדה).

American Boeing 787-8 Business Class Cabin

אחרי טיסה ארוכה, ובמיוחד טיסת לילה, אני קודם כל מחפש מקלחת טובה להתרעננות. טרקלינים רבים מציעים חדרי מקלחת והם לפעמים באיכות הרבה יותר גבוהה ממה שאפשר לצפות. למזלי חדרי המקלחת בטרקלין של אמריקן גדולים מספיק ונוחים מספיק – אבל אני מתגעגע לתנאים המפנקים שמציעים הטרקלינים של קטאר איירוויס, קתאי פסיפיק, קוונטס ואחרים.

Cabana at the Cathay Pacific The Wing First Class Lounge

אחרי המתנה ארוכה עליתי לטיסה השלישית ברצף – לניו-יורק קנדי (JFK). זו סה״כ הייתה טיסת פנים שיגרתית והשירות משני אנשי הצוות, דייל ודיילת, היה פשוט נהדר.

בניו-יורק, כמו בניו-יורק, היה מזג אוויר חצי-בעייתי באזור השדה וטיסות רבות עוכבו. זה לא באמת הפריע לי בזמן שישבתי לאכול ארוחת ערב בטרקלין הדגל של אמריקן בטרמינל 8. הטרקלין היה כמעט מלא – מחזה שכיח לצערי – ונוסעים רבים היו עסוקים בתיקון יומן הפגישות שלהם לאור העיכוב הצפוי לטיסתם. גם הטיסה שלי התעכבה אבל סה״כ בשעה אחת.

הטיסה מניו-יורק לציריך (ZRH) הייתה במטוס בואינג 767 עם מחלקת עסקים מחודשת. גם בתצורה זו ישנם ארבעה מושבים בשורה, הסטנדרט כיום, ונוסעי סולו יעדיפו את המושבים ליד החלון בשורות הזוגיות. גם המושבים האלו, כמו המושבים במטוסי הדרימליינר, יחסית צרים ולא מאוד נוחים לשינה. חיסרון גדול בטיסות לילה קלאסית. אז כן, נחתתי בציריך עייף-משהו ופחות מרוצה מהעובדה שנותרה לי עוד טיסה אחת ברצף.

American Boeing 767 Business Class Cabin

בציריך היה לי קונקשיין של כמעט חמש שעות עד לטיסת הצהריים של אלעל. יכלתי באותו מחיר לבחור את טיסת הבוקר של סוויס, מה שהיה יוצר קונקשיין של פחות משעתיים, אבל העדפתי קונקשיין ארוך יותר וסיכוי בריא לשדרוג מאשר קונקשיין קצר וסיכוי אפסי לשדרוג (זאת על אף שיש לי סטטוס גולד בברית סטאר). את זמן ההמתנה הארוך העברתי בטרקלין Aspire שבו משתמשת אלעל בחודשים האחרונים. הוא לא גדול במיוחד, לא מפנק (אפילו לא מציע חדרי שירותים בתוך הטרקלין), צפוף למדי כי הוא נחלק בין אינספור חברות תעופה – אבל הוא כולל מרפסת תצפית מעולה שממנה נשקף מסלול ההמראה הראשי בשדה. אחרי שעות של צפייה במטוסים המשכתי לשער הטיסה של אלעל.

בשלב הזה של המסע, לפני הטיסה החמישית והאחרונה, הייתי מותש למדי. לא ישנתי כמו שצריך כבר שני לילות, לא התקלחתי קרוב ליממה, אכלתי רק אוכל מטוסים ועל הדרך תפס אותי צינון. בתזמון טוב קראה לי אחת מדיילות הקרקע כדי להחליף לי את כרטיס העלייה למטוס בכרטיס של מחלקת העסקים. אם חייבים להרגיש כמו סמרטוט – אז לפחות סמרטוט בשורה הראשונה של המטוס.

וכך, אחרי כמעט יומיים של מסע נחתתי חזרה בנתב״ג, שדה הבית שלי, שאותו למדתי להכיר כ״כ טוב. עייף ומרוצה.

הייתם מוכנים ללו״ז טיסות כזה?

אם אתם חובבי טיסות מושבעים, ואולי קצת מזוכיסטים, כנראה שהמסלול שתיארתי נשמע לכם מלהיב למדי. לפחות במחלקת העסקים. אבל לפני שאתם יוצאים להרפתקה דומה תרשו לי להציע לכם מספר טיפים קצרים:

• לימדו היטב את המסלול. היו ערוכים לשינויים בלתי צפויים – הם קורים כל הזמן ואין סיבה להילחץ מהם.
  – – –
• תכננו את לוח הזמנים האישי שלכם. ברצף טיסות ארוך לפעמים חוצים יותר מדי אזורי זמן ולא תמיד טסים בכיוון אחד. לכן, חשוב לתכנן לו״ז מסודר לשינה, אוכל, מקלחת וכו׳. חשוב ליצור איזושהי שיגרה בתוך מסע בלתי שיגרתי.
  – – –
• איכלו אוכל בריא וחם בכל הזדמנות. אוכל מטוסים, אפילו במחלקות הפרימיום הטובות בעולם, הוא לא בריאותי ולא טרי כמו אוכל שאפשר למצוא במסעדה טובה או אפילו בבופה של ארוחת בוקר במלון. נצלו כל הזדמנות להעדיף אוכל בריא על הקרקע.
  – – –
• אל תשכחו לשתות הרבה. האוויר היבש במטוסים, ולפעמים גם בשדות תעופה, יכול לגרום ליובש בעור ולהתייבשות בכלל. חשוב להקפיד על שתייה מרובה של נוזלים ובפרט מים. כדאי גם לפקח על צריכת אלכוהול וקפאין במהלך טיסות כי החומרים האלו משפיעים במידה שונה על כל אדם ואדם.
  – – –
• קומו במהלך הטיסות. לשבת במשך עשר שעות רצוף, למשל בטיסה מת״א לניו-יורק, יכול להיות דבר מסוכן מאוד. במיוחד לאנשים מבוגרים ומי שנמצא בסיכון גבוה לקרישי דם. לשבת שלושים שעות במצטבר במסגרת של יומיים זה דבר מסוכן גם לאנשים בריאים. לכן, במהלך טיסות ארוכות כדאי לקום מדי פעם ולעשות סיבוב קצר במטוס. אולי ללכת לשטוף פנים בשירותים, אולי לבקר את הצוות במטבח כדי לשאול לשלומם ולשתות כוס מים, אולי סתם למצוא פינה ולעשות קצת מתיחות – מה שנוח ומתאים לכם.

לסיכום

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ביליתי כ״כ הרבה זמן ברצף בין מטוסים ושדות תעופה. אני משוכנע שחמש טיסות ברצף אינו שיא עבורי, אפילו לא השיא של השנה האחרונה, אבל במקרה הזה שתיים מהטיסות היו ארוכות ושתיים נוספות היו בינוניות כך שסה״כ זמן הטיסה המצטבר היה חריג.

בעתיד אמשיך במנהגי להעדיף קונקשיינים ארוכים שיאפשרו לי לצאת מהשדה ולבלות את הלילות, היכן שאפשר, במיטה במלון.

חוויתם רצף טיסות ארוך במיוחד בדרך ליעד רחוק? שתפו בתגובות!