איך כמעט פספסתי טיסה מעולה אתמול בערב – ומה שאפשר ללמוד מזה

הכל מתחיל בכרטיס בונוס נהדר שעבר כמה שינויים עד שהגיע למצבו הנוכחי: מלונדון לאוקלנד דרך דובאי וסידני. סה״כ מסלול די ישיר בין המוצא ליעד, וזה לא משהו טריוויאלי להגיד על כרטיס בונוס שלי. עובדה, בגלגולו הראשון הכרטיס הזה היה מריקוויק (איסלנד) לאוקלנד דרך לונדון, דובאי, מלבורן וסידני. כלומר, הוא קוצר.

בשלב השני הייתי צריך להגיע מת״א ללונדון. היו מגוון אפשרויות אבל החלטתי לבחור בכרטיסי בונוס מתוך תקווה שאוכל להשלים את כל המסע הנוכחי בכרטיסי בונוס בלבד וזו תהיה כותרת מעניינת לפוסט עתידי.

לא היו טיסות ישירות נוחות מספיק או זולות מספיק אז החלטתי לעבור דרך ברלין בשילוב כרטיסי בונוס של אלעל (אפ) ובריטיש. זה אפילו כלכלי: 60 נקודות של אלעל, 4,000 אוויוס של בריטיש ו-76$ במסים לשני הכרטיסים יחד.

הטיסה של קוונטס מלונדון לסידני, QF2, ממריאה כל יום בשעה 20:45. מסיבות טובות החלטתי לטוס לברלין בערב לפני, בטיסת אפ שנוחתת בברלין שונפלד (SXF) לקראת 21:00, ולהמשיך למחרת מברלין ללונדון בשעות הצהריים או אחה״צ. עד כאן הגיוני – ושוב מצאתי את עצמי בברלין ללילה קצר אחד.

בריטיש מפעילה מספר טיסות יומיות בין ברלין טגאל (TXL) ללונדון הית׳רו (LHR). בימים שלפני מועד הטיסה, כשהזמנתי את הכרטיס, הייתה זמינות למושבי בונוס בכל אחת מהטיסות ביום הרצוי. ובדיוק זו הנקודה בה עשיתי טעות כמעט גורלית: בחרתי בטיסה מאוחרת מדי.

סיפור שהיה כך היה

מתוך היכרות עמוקה עם הית׳רו, ואולי גם מתוך שאננות, הנחתי ששלוש שעות יספיקו לטובת קונקשיין בין טיסה פנים-אירופית של בריטיש (שנוחתת בטרמינל 5) לבין טיסה קוונטס (שממריאה מטרמינל 3). משזה נאמר, לנוסע מזדמן שלא מכיר את הית׳רו הייתי ממליץ במקרה כזה על ארבע שעות לכל הפחות.

הפור נפל על טיסה BA985 שמתוכננת לנחות בשדה בשעה 17:25. שלוש שעות ועשרים דקות, נראה טוב.

וביום הטיסה…

קמתי בבוקר בברלין, עשיתי סיבוב קצר בעיר, שתיתי בירה של צהריים ויצאתי לשדה. בעמדות הצ׳ק-אין, כשביקשתי לשלוח כבודה (חריג עבורי, אבל בכל זאת נוסע לטיול בניו-זילנד), גיליתי בעיה לא צפויה בעליל: בריטיש שינתה את המדיניות שלה לגבי שרשור כבודה וכעת לא מוכנה לשרשר כבודה בין טיסות כשהן לא על אותו כרטיס – אפילו כשהחברה השניה היא שותפה שלה בברית.

או במילים אחרות: המדיניות החדשה של בריטיש חייבה אותי לתייג את הכבודה עד לונדון בלבד, לעבור את ביקורת הגבולות, לאסוף את הכבודה, לעבור יחד איתה לטרמינל 3 ולבצע שם צ׳ק-אין מחדש. אסון. בתהליך נורמלי, ע״פ המדיניות הקודמת והשפויה, הייתי יכול פשוט לתייג את הכבודה ישר לאוקלנד ולעשות קונקשיין קצר בהית׳רו עם מעבר בין הטרמינלים בצד האווירי של השדה מבלי לעבור בביקורת הגבולות (מה שיכול לקחת הרבה מאוד זמן).

אם החדשות הרעות היו נגמרות שם אולי הפוסט הזה לא היה נכתב.

בעודנו מחכים למטוס בשער הטיסה בברלין נהיה ברור שיהיה איחור בהמראה בגלל הגעה מאוחרת של המטוס לשדה. ואכן, העלייה למטוס החלה רק סביב השעה שבה המטוס היה אמור להתנתק מהשרוול. השדה בברלין היה קפוא – מינוס חמש מעלות ושלג כבד – והטייס עדכן אותנו שיש תור ארוך לעמדת ההפשרה (הליך שיגרתי שבו ׳שוטפים׳ את המטוס כדי למנוע קיפאון) ושאולי נצליח להמריא בשעה הקרובה. בטח, למה לא, אם אפשר לקצר עוד יותר את הקונקשיין שלי בהית׳רו כדי שיהיה מעניין אז למה לא.

המטוס המריא, הטיסה עברה ללא בעיות והתחברנו לשרוול במבנה הראשי של טרמינל 5 בשעה 18:55. כלומר, במקום קונקשיין של שלוש שעות ועשרים דקות (שלא חשבתי שאצטרך לעשות בו צ׳ק-אין מחדש) קיבלתי קונקשיין של שעה וחמישים דקות בלבד. קונקשיין לא-מוגן בין כרטיסים נפרדים, להזכירכם.

המזל הגדול היה שהית׳רו היה כמעט ריק בערב. ניגשתי לעמדות הטרנזיט בתקווה שהם אולי יוכלו לעזור עם תיוג הכבודה שישחרר אותי מהצורך לעבור את ביקורת הגבולות וכו׳. ללא הצלחה, מסתבר שגם הם רק עודכנו על המדיניות החדשה. ניגשתי לתור המהיר של ביקורת הגבולות ולמזלי הוא היה ריק לחלוטין כך שכמה דקות אח״כ כבר הייתי בעמדת איסוף הכבודה. איך שהגעתי למסוע ראיתי את התיק שלי יוצא – תיוג פריוריטי עובד היטב – ומיד יצאתי החוצה. אפילו לא עצרתי לתהות איך לעזאזל התיק שלי הגיע מבטן המטוס למסוע בזמן כ״כ קצר.

חשבתי לקחת מונית לטרמינל 3 אבל בעצת עובדת נחמדה שפגשתי בחרתי לעבור בין הטרמינלים עם הית׳רו אקספרס (הנסיעה בין הטרמינלים היא חינם, לא צריך לרכוש כרטיס). בדיעבד זו כנראה הייתה החלטה לא נכונה כי חיכיתי מעל עשר דקות לרכבת ברציף ובנוסף מעורבת במעבר כזה הרבה הליכה שבה נדרשתי לסחוב את התיק עלי (בהיעדר עגלות זמינות). זה היה מעבר איטי, מתיש ומעט מלחיץ כי הייתי משוכנע בשלב הזה שפספתי את חלון הצ׳ק-אין לטיסת קוונטס.

פורמלית דלפקי הצ׳ק-אין של קוונטס נסגרים כ-90 דקות לפני ההמראה. כלומר, לטיסה שלי שממריאה ב-20:45 הדלפקים אמורים להיסגר בשעה 19:15. אני הגעתי לשם ב-19:40. אגב, זה מרשים מאוד כשחושבים על זה: 45 דקות בלבד מהחיבור לשרוול בטרמינל 5, דרך ביקורת הגבולות, כולל איסוף כבודה ומעבר בהית׳רו אקספרס לטרמינל 3.

הגעתי לדלפק הייעודי למחלקה הראשונה של קוונטס – המחלקה בה אני טס – רק כדי למצוא שם גברת מבוגרת ומחוייכת. התנצלתי על האיחור ושאלתי אם היא עדיין יכולה לבצע צ׳ק-אין לטיסה ולקחת ממני את הכבודה. היא ענתה:

Oh, it’s you, I’ve been waiting for you.

ניצלתי.

בדיקת מסמכים, כרטיסי עלייה למטוס, מסירת כבודה, תדרוך קצר לגבי הטרקלין ויצאתי לכיוון הבידוק הביטחוני (המסלול המהיר, שהיה ריק לגמרי). אפילו הספקתי לשבת עשר דקות שלמות בטרקלין של אמירטס, שותפה של קוונטס, לפני שעברתי לשער הטיסה הסמוך.

המחלקה הראשונה, אגב, מלאה לגמרי. אבל אני לא מתלונן.

שתי טעויות – ומה אפשר ללמוד מהן

הטעות הראשונה: בחרתי טיסה מאוחרת מדי. אם היו אילוצי לו״ז שמצדיקים את הבחירה הזאת עוד הייתי יכול להימנע מלקרוא לה טעות, אבל, למה בחרתי בטיסת אחה״צ שמשאירה לי רק שלוש שעות ועשרים דקות? הרי הייתי בברלין כבר בערב לפני ויכלתי לבחור בכל אחת מהטיסות המוקדמות יותר של בריטיש באותו יום. ומה היה כ״כ נורא אם היה לי קונקשיין של חמש או שש שעות בהית׳רו? הרי יש לי גישה לטרקליני המחלקה הראשונה בשדה – ושם יש מקלחות, אלכוהול חופשי, אוכל מצוין ואפילו ספא – אז זה לא שאני מחליף שעתיים נוספות במלון או בשיטוט בברלין בשעתיים נוספות על ספסל מתכת באיזה טרמינל שכוח אל.

הלקח הראשון: תחשבו טוב על אורך הקונקשיין שאתם בוחרים כשמדובר בטיסות על כרטיסים שונים. קונקשיין מוגן הוא רק חצי בעייתי – במובן שחברת התעופה אומנם תדאג לכם במקרה הצורך אבל זה הזמן שלכם שיילך לאיבוד – אבל בקונקשיין מוגן חבל לקחת את הסיכון. גם אם אתם מכירים היטב את השדה וגם אם כל הנסיבות הראשוניות לטובתכם.

הטעות השניה: לא חשבתי לברר על מדיניות שרשור הכבודה של בריטיש. תקראו לזה שאננות, חוסר אחריות או טעות תמימה. הרעיון שבריטיש לא תהיה מסוגלת לתייג כבודה הלאה לכרטיס של קוונטס בכלל לא עבר לי בראש, כי תיוג כבודה הוא דבר כ״כ טריוויאלי ופשוט. בכלל, הנושא של תיוג כבודה הוא לא משהו שאני חושב עליו מהסיבה הפשוטה שאני ב-99.9% מהטיסות לא שולח כבודה.

הלקח השני: לפעמים כדאי לעשות שיעורי בית יסודיים יותר ולשאול גם שאלות שלכאורה התשובה להן ברורה לנו. הרי יכלתי בקלות לשלוח הודעה קצרה בטוויטר, או מייל, לשירות הלקוחות של בריטיש כדי לברר האם אוכל לשלוח את הכבודה מברלין ישר עד אוקלנד – בין כרטיסים נפרדים – ואם הייתי מקבל את התשובה כבר אז אולי הייתי בוחר טיסה מוקדמת יותר באותו יום.

לסיכום

עם יד על הלב, תרתי משמע, כנראה שלחץ הדם שלי לא באמת עלה לאורך הערב הזה. כן, הייתי מתבאס מאוד לפספס את הטיסה של קוונטס ואפקטיבית להרוס לעצמי את החופשה בניו-זילנד אבל אני טס מספיק כדי לדעת שדברים כאלו קורים. לפעמים באשמתנו, לפעמים באשמת חברת התעופה ולפעמים סתם בגלל מזל רע. בתרחיש הפסימי הייתי מנסה לשנות את מועד הטיסה ליום או יומיים מאוחר יותר ומעביר את הזמן בלונדון (על חשבון הטיול בניו-זילנד, בצער רב) ובתרחיש הפסימי יותר הייתי נאלץ לבטל את הנסיעה לגמרי. למזלי שני התרחישים האלו לא יצאו לפועל.

אין ספק שקיבלתי שיעור חשוב, ולא בפעם הראשונה, על חשיבותו של תכנון לו״ז הנסיעה. שיעור על כך שלפעמים עדיף לקחת ׳מרווח ביטחון׳ גדול יותר שיוכל להכיל, במקרה הצורך, אירועים לא צפויים כמו איחור משמעותי בטיסה קצרה או שינוי מדיניות של חברת תעופה שיש לו השפעה קרדינלית על הנסיעה. לפעמים עדיף לוותר על הניואנס הנוח של ׳אני מנוסה, אני מכיר, אני אסתדר׳ ופשוט לחשוב כפסימיסט. זה לא בדיוק באופי שלי אבל אשתדל לעשות את המאמץ.

החדשות הטובות הן שהספקתי לטיסה, אני בדרכי לניו-זילנד המדהימה ונהנה מטיסה רגועה במטוס ה-A380 של קוונטס במחלקה הראשונה. הטיסה מלונדון לדובאי ארכה כמעט שש שעות והטיסה שתכף אמריא איתה, מדובאי לסידני, צפויה לארוך בערך חמש עשרה שעות. כן, זאת היממה שלי עם קוונטס – ואם אתם חייבים לבלות יממה שלמה עם חברת התעופה אז אני לגמרי ממליץ לבחור במחלקה הראשונה שלה, ליתר ביטחון.