סיפור מסע: בדרך לסטטוס פלטינום עוצרים בספרד – פרק 3

הפרקים הקודמים:

סיפור מסע: בדרך לסטטוס פלטינום עוצרים בספרד – פרק 1

סיפור מסע: בדרך לסטטוס פלטינום עוצרים בספרד – פרק 2

המלון הרביעי: Regina Madrid

את המלון הזה אני זוכר עוד מהביקור הראשון שלי במדריד לפני כעשור. אני לא בטוח מה משך אותי בו, והרי לא מדובר באחד ממלונות היוקרה של מדריד. אולי זה השם – כי בפריס יש מלון בשם דומה שנחשב לאחד המפורסמים בעיר (ואין קשר ביניהם למיטב ידיעתי). בכל מקרה, שמחתי על ההזדמנות להתארח במלון אחרי שנים של ציפייה – ובפרט כי רק לאחרונה עבר המלון שיפוץ מקיף.

הגעתי למלון בשעת צהריים מוקדמת. בעמדת הקבלה היו מספר פקידים חייכנים ואפס אורחים בתור. התחלה טובה. הפקיד שטיפל בי מצא את ההזמנה מיד ואז ציין שיש הצעה לשדרוג במידה ואני מעוניין: בתמורה ל-20 אירו ללילה ניתן לקבל סוויטת ג׳וניור במקום החדר הרגיל. הוא הציע להראות לי את החדר המשודרג כדי שאוכל להחליט – והסכמתי, למרות שכבר החלטתי שאני לוקח את השדרוג המוזל הזה. כך קיבלתי סוויטת ג׳וניור בקומה שישית עם מרפסת לרחוב הראשי.

הערה: בגדול, כל מלון מגדיר חדרים כראות עיניו. אין רגולציה בינ״ל בעניין הזה וחבל. סוויטת ג׳וניור היא לרוב חדר גדול יחסית שיש בו סלון, או משהו שנראה קצת כמו סלון ומהווה פינת ישיבה, בנפרד מאזור המיטה. במילים אחרות, חדר מרווח יותר עם ספה. סוויטה, ע״פ ההגדרה המקובלת, היא חדר שבו יש הפרדה מובנית (דלת) בין חדר השינה לבין חלל נוסף שמהווה סלון או אזור שבו ניתן לארח. יש מלונות שקוראים לכל חדר גדול ״סוויטה״ בניגוד להגדרה המקובלת לעיל. המסקנה היא שעדיף שלא להיתפס לשמות כי, כמו במקרה לעיל במדריד, סוויטת ג׳וניור היא בדר״כ חדר קצת יותר גדול מהרגיל.

החדר היה פונקציונלי, נקי , מרווח מספיק ורגיל להפליא. מי שמעדיף חדרים מעוצבים וכיפיים במלונות בוטיק צבעוניים – זה לא זה. אבל מבחינתי זה היה מצוין. אהבתי גם את החללים הציבוריים האחרים של המלון כמו המסדרונות, הלובי והמסעדה שצמודה ללובי (והיו בה אנשים לאורך כל שעות היום, אז אני מניח שהיא די פופולרית). סה״כ בעיניי השיפוץ של המלון הזה היה מוצלח מאוד.

אבל היתרון הגדול ביותר של המלון, לפחות לדעתי, הוא המיקום. עובדה לכך היא שבבניין ממול נבנה בימים אלו המלון החדש של רשת פור-סיזנס, וזו רשת שלא מתפשרת על מיקום מלונותיה. מלון רג׳ינה נמצא על אחד הרחובות המובילים לכיכר הידועה פוארטה-דל-סול שבעיניי רבים מהווה את לב ליבה של מדריד. הצנטרום של הפיילה, כמו שהיו אומרים הגששים, ואכן כל אתרי התיירות המפורסמים ביותר של העיר נמצאים במרחק הליכה סביר מהמלון. בסביבת המלון אפשר כמובן למצוא אינספור מסעדות, פאבים, חנויות, מכולות ועוד. אפילו יש סניף של סטארבקס 50 מ׳ מהכניסה למלון – ובשבילי זה יתרון גדול (ולא, אני לא חושב שהקפה של סטארבקס מצוין).

אחרי שני לילות מהנים במלון ובמדריד הנהדרת, ואחרי שמצאתי מסעדה איטלקית חדשה במרחק שלוש דקות הליכה מהמלון, עשיתי צ׳ק-אאוט בשעת בוקר מוקדמת והזמנתי אובר לשדה. הנסיעה עלתה 27 אירו.

הטיסות לארה״ב

באותו יום טסתי שלוש טיסות ברצף:

• מדריד לברצלונה במחלקת התיירים של איבריה.
• ברצלונה לרומא במחלקת העסקים של אליטליה.
• רומא לניו-יורק במחלקת העסקים של אליטליה.

אני אוהד נלהב של טרמינל 4 בשדה התעופה ברחאס (הוא ביתה של איבריה). זה טרמינל די גדול ויש לו גם מבנה שדה (4S) המקושר אליו ברכבת תת-קרקעית, אז אני לגמרי יכול להבין שהטרמינל הזה ייראה מאיים עבור נוסעים מזדמנים שלא עברו בו מעולם, אבל ברגע שמכירים אותו הוא הופך לתענוג אמיתי. מדוע? משום שהוא מעוצב היטב ונעים ויזואלית לשוטט בו, משום שיש בו מסלול מהיר לנוסעי הפרימיום של איבריה שלעולם ריק מתור, משום שהטרקלינים של איבריה מצוינים ומשום שהוא נוח לניווט ותמיד אפשר להשתמש במעליות כדי לנצח את המדרגות הנעות.

מכיוון שאני מחזיק בסטטוס ספיר בברית וואן-וורלד (סילבר של בריטיש) יכלתי להשתמש במסלול המהיר ולעבור את הבידוק הביטחוני בנוחות נהדרת תוך דקה. משם המשכתי לטרקלין של איבריה שנמצא אולי מאה מטרים משם. זהו הטרקלין של איבריה שמשרת את הנוסעים בטיסות בתוך אזור שנגן והוא בהחלט פחות מפנק מטרקלין הדגל של החברה, המיועד לטיסות מחוץ לאזור שנגן ונמצא במבנה השדה 4S, אבל סה״כ שניהם מצוינים. אחרי כשעה בטרקלין המשכתי לשער הטיסה.

הטיסה לברצלונה המריאה בזמן. המושב לידי נותר ריק – אז בפועל זה היה כמעט כמו לטוס במחלקת העסקים. מה עשינו בטיסות כאלו לפני שהיו טאבלטים?

מיד לאחר הנחיתה ב-BCN פתחתי את האייפון. בדיוק אז קיבלתי הודעה מיניב שהוא נחת. עניתי שגם אני בדיוק נחתתי, ואז גילינו שכנראה המטוסים נחתו אחד אחרי השני בתזמון מושלם. אבל הטיסה שלי הייתה טיסה פנימית בספרד ושלו הייתה טיסה בינ״ל שמגיעה מחוץ לאזור שנגן – אז כל אחד מאיתנו עשה דרך אחרת עד שנפגשנו בטרקלין כעשרים דקות אח״כ. הייתה לנו בערך שעה לבלות בטרקלין עד שהמשכנו לכיוון שער הטיסה.

בדרך לשער הטיסה יניב הבחין בציפור יפה:

Etihad 787 in F1 Livery

הטיסה לרומא הייתה קצרה. מחלקת עסקים פנים-אירופית, כמובן, כך שלא מדובר בפינוק מיוחד שצריך לכתוב עליו – אבל אני מניח שזה עדיף על טיסה במחלקת התיירים. אפילו קיבלנו ארוחה קלה מהסוג שאני בדר״כ משתדל לא לנסות.

מיד עם הנחיתה בפיומיצ׳ינו (FCO) נזכרנו שהשדה הזה הוא בלאגן אחד גדול עם מסלולי המראה. באופן לא מפתיע הטיסה קיבלה חנייה רחוקה – שזה תמיד מביך, כי מדובר בשדה הבית של אליטליה – ונאלצנו לנסוע לטרמינל באוטובוס. בטרמינל המשכנו במבוך של מסדרונות ומדרגות נעות עד שהגענו לטרקלין Piazza Di Spagna שבכלל לא נראה כמו משהו ששייך לנושאת הדגל של המדינה שמתיימרת להיות הכי אופנתית בעולם. החדשות הטובות הן שבטרקלינים של אליטליה יש אוכל מצוין, לרבות פיצות חמות מהתנור.

החדשות הרעות הן שלא כ״כ שמנו לב לשעון ובדיוק דקה אחרי שהתיישבנו עם האוכל נשמעה הכריזה שהטיסה שלנו לניו-יורק כבר התחילה בורדינג. אז הביקור שלנו בטרקלין של אליטליה הסתיים בפחות ממשולש פיצה.

Source: Yelp

הטיסה של אליטליה לניו-יורק עברה ללא אירועים מיוחדים. המוצר שמציעה החברה במטוסיה הוא לא רע אבל גם רחוק מלהיות מדהים. מדובר במוצר מיושן ועייף שנחשב בשעתו ללסטנדרט גבוה אבל כיום הוא בעיקר מרגיש צפוף, אנמי וחבוט ביחס למוצרים מובילים. לפחות המוצר הרך – האוכל והשירות, בעיקר – הוא סה״כ במצב טוב. בשורה התחתונה: לא הייתי עושה מאמץ מיוחד כדי להימנע מטיסות ארוכות של אליטליה במחלקת העסקים אבל כן הייתי בודק חלופות כי בהחלט שיש חלופות טובות יותר (גם במסגרת ברית סקיי).

לאחר הנחיתה המשכנו להגירה. כמובן שהשתמשנו במכונות ה-APC, כך שעברנו את התהליך במהירות ובקלות. אחרי המכס המשכנו לאזור האיסוף מחוץ לטרמינל כדי להמתין לרכב של כרמל. זה מצער שבאזורים מסוימים ב-JFK פשוט אין קליטה סלולריץ ולכן לא ניתן להשתמש באפליקציה של כרמל כדי להודיע שמוכנים לאיסוף – אז צריך לגשת לעמדת המודיעין ולהתקשר כמו בשנות ה-80 – אבל ברוב המקרים יש קליטה סלולרית ואז הזמנת הרכב הופכת פשוטה מאוד.

הנסיעה לעיר ארכה כשעה והייתה נוחה מאוד.

המלון השישי: AC Hotel Downtown

כן, מלון של קבוצת מאריוט. אבל כשנותנים לך בחינם…

הצ׳ק-אין היה זריז. בלי הסברים על המלון. עדיף ככה – כי הגעתי רק ללילה אחד קצר. עליתי לחדר כדי להתארגן, כי קבעתי לצאת לארוחה באותו ערב, ושמחתי לגלות חדר מעוצב, נעים ופונקציונלי. בהחלט לא חדר גדול אבל לאורח יחיד שבעיקר צריך מיטה ללילה זה מושלם. מעולם לא התארחתי במלון מרשת AC ואם המלון הזה מייצג נאמנה את הסטנדרט של הרשת – אז הרשת הזאת לטעמי. חשוב גם לציין שזה מלון מקטגוריה 4 של מועדון Bonvoy אז הוא מטרת-איכות נוחה עבור כל בעלי השוברים שמוגבלים רק למלונות עד קטגוריה 4. המיקום של המלון, מנגד, לא מצוין – אז לשיקולכם.

סה״כ נהנתי מהשהייה הקצרה במלון. בצהריים המוקדמים של היום למחרת כבר נסעתי למלון הבא.

המלון השביעי: InterContinental Times Square

התארחתי במלון הזה פעמיים בעבר. כאמירה כללית אני לא ממליץ עליו. הוא לא מלון גרוע – כך שאם הצלחתם למצוא מחיר מצוין לחדר תרגישו בנוח לבצע את ההזמנה – אבל בעיניי הוא משעמם להחריד, אפור באופיו ונראה שתמיד יש תור ארוך בדלפקי הקבלה שלו (וזה אומר משהו). החדרים עצמם בהחלט עומדים בסטנדרט הגבוה של הרשת אבל מבחינתי שאר המלון לא.

מה שהפך את השהייה הזאת למעניינת במיוחד הוא שההזמנה בוצעה מחשבון של חבר מועדון בסטטוס רויאל-אמבסדור (בנקודות). הסטטוס הזה כ״כ יוקרתי, וכ״כ קשה להשגה, שהוא מגיע עם רשימה בריאה של הטבות שרובן תקפות גם בלילות-בונוס. כך יכלתי לעשות צ׳ק-אין מוקדם, קיבלתי שדרוג יפה לחדר, נהנתי מארוחת בוקר בחינם וברקע היה לי קרדיט בסך 50$ לבזבוזים (אם כי ההטבה האחרונה פורמלית לא אמורה להיות תקפה כשבעל החשבון לא מתארח בעצמו).

כמובן שהייתי צריך להמתין בתור לקבלה. זה תמיד המצב במהלך היום. הצ׳ק-אין היה איטי למדי ולא קיבלתי יחס מועדף כי פקידת הקבלה ידעה שאני לא בעל החשבון שממנו יצאו הנקודות. אז לא קיבלתי הסבר אמיתי על המתקנים של המלון, על ארוחת הבוקר, על השדרוג שקיבלתי וכו׳. ובכל זאת התהליך ארך יותר מחמש דקות. אבל לבסוף יכלתי לעלות לחדר שכצפוי היה בדיוק מה שאפשר לצפות מחדר של מלון מרשת אינטרקונטיננטל (די גדול, עיצוב שמשלב עץ ומתכת, שולחן עבודה נוח ומיטה סופר-נוחה. אין ספק שלרשת הזאת יש את המיטות הכי נוחות בשוק.

הנוף מהחדר היה נחמד:

הבעיה היחידה במהלך השהייה הייתה מתנת-ההגעה. או, אם לדייק: העובדה שהייתי צריך להתקשר פעמיים לקו השירות כדי לבקש שישלחו אותה אחרי שלא קיבלתי אותה ביום הראשון. לבסוף הגיעה איזו צלחת פירות שהייתה מעליבה מלון של רשת הולידיי-אין אקספרס. דברים כאלו הם נגזרת של ניהול לא נכון של המלון, להערכתי.

ארוחת הבוקר הייתה טובה מספיק אבל לא מצוינת ולא מגוונת. עוד חיסרון של המלון הזה, כי אני מצפה למשהו ברמה גבוהה הרבה יותר ממלון שמרשה לעצמו לדרוש לפעמים מעל 400$/לילה לחדר רגיל.

עשיתי צ׳ק-אאוט מאוחר בשעה 16:00, יום לאחר שהגעתי, והמשכתי למלון הבא.

המלון השמיני: Viceroy New-York Central Park

(המלון נקרא כיום: Le Meridian New York Central Park).

מהלך משעשע קרה ברחוב 57 במנהטן. עד תחילת 2018 היה שם מלון של רשת לה-מרידיאן, אז מקבוצת סטארוורד, אבל הוא עזב את הרשת/הקבוצה ונקרא מאז Parker. מספר חודשים מאוחר יותר הוא הצטרף לקבוצת הייאט מבלי לשנות את השם. כנראה שרשת לה-מרידיאן לא הייתה מוכנה לוותר על ניו-יורק, או על המיקום המסוים הזה בעיר, כי החל מהחודש המלון של רשת ויסרוי החליף מדים וכעת הוא מלון של רשת לה-מרידיאן. מה שמעניין הוא ששני המלונות – פארקר ולה-מרידיאן החדש – הם מלונות שכנים.

לאתר המלון לחצו כאן.

הגעתי ברכב למלון. הנהג ואני בקושי הצלחנו לזהות את הכניסה אבל היא אותרה לבסוף. נכנסתי למה שנראה כמו אתר בנייה – וזה היה מאכזב מאוד כי באתר המלון לא הופיעה כל הודעה על שיפוצים. מלון חייב לפרסם על קיום עבודות כאלו כדי למנוע עוגמת נפש מלקוחות שעבורם זה מטרד אמיתי. מצאתי את עמדת הקבלה הקטנטנה ליד המעליות, בכניסה האחורית של מסעדת המלון,ועשיתי צ׳ק-אין זריז. הייתי זכאי לשדרוג לפי התעריף אבל לא נאמר לי דבר על זה. אחרי קבלת המפתחות פניתי למעליות ויחד עם מספר אנשים המתנתי במשך כמה דקות עד שתהיה מעלית זמינה (מתוך שתיים פעילות). מוזר ומעט מטריד. כשהגעתי לקומה מצאתי מסדרון כמו שאפשר לצפות באכסניית נוער. החדר שקיבלתי בהחלט לא היה משודרג והעיצוב שלו היה משונה בלשון המעטה. מאוד לא לטעמי. ריהוט עץ במראה מיושן, מיטה נמוכה מאוד, גימיקים משונים כמו ארון ייעודי לקרש גיהוץ ועוד. אפילו זכיתי לנוף מרגש של בניין משרדים במרחק 10 מ׳ בקושי.

אני לא זוכר אם ומתי הייתי כ״כ מאוכזב מכניסה למלון כלשהו. קל וחומר שזה מלון ששילמתי עליו יותר מ-200$/לילה ואמור להיות מלון יוקרתי.

במשך חצי שעה בדקתי מחירים במלונות אחרים בעיר ושקלתי ברצינות לעזוב. ממש הטריד אותי הרעיון שאני אמור להתארח שם יומיים. אבל בסוף ויתרתי והחלטתי להישאר. כן התקשרתי לקבלה בבקשה להחליף חדר, כדי שלפחות לא אסתכל על בניין משרדים ממרחק שמאפשר שיחה בלי צעקות, ומצאו לי חדר באותה קטגוריה אבל עם נוף מתקבל על הדעת. כמובן שלא הציעו לשלוח מישהו לעזור עם המעבר אלא פשוט ביקשו ממני להגיע לקבלה כדי להחליף מפתחות. לא שהייתי זקוק לעזרה – אבל להציע עזרה בעניין כזה זה בייסיק למלון שמתיימר להיות ברמה גבוהה מספיק.

The hotel calls this a Junior Suite…

השיפוץ של הלובי היה בלתי נסבל. במשך רוב השהייה הכניסה הראשית הייתה סגורה ואורחים נדרשו להיכנס למלון דרך המסעדה (במסלול המלא עד לכניסה האחורית שלה שאורחים לא אמורים לעבור בה באופן רגיל). המסעדה, אגב, נראית כמו דיינר משונה עם עמדת ׳מטבח פתוח׳ לא פעילה ולא מאובזרת. משהו מביך. לאורך כל השהייה הייתי צריך להמתין למעליות – ונדיר שהייתי לבד במעלית, כי מלון שלם משתמש בשני מעליות איטיות וזאת התוצאה. את החדר עצמו הצלחתי לסבול, כי סה״כ לא מצאתי בו תקלות אלא רק עיצוב מזעזע.

קיבלתי ארבעה שוברים לארוחת בוקר (כביכול לשני אורחים לשני לילות). במסעדת המלון אין בופה כך שכל שובר תקף להזמנה מהתפריט. אפשר היה לצפות שיהיה חופש בחירה משמעותי, כי הרי האורחים משלמים ביוקר כדי להוסיף ארוחת בוקר, אבל המציאות הייתה הפוכה: כל שובר מקנה מנה עיקרית – עם אפשרות בחירה מינימלית (סוג לחם וסוג בשר) – וכמובן גם משקה אחד. פשוט מביך ועלוב. החדשות הטובות הן שהאוכל היה יחסית טוב. בכל מקרה ארוחת בוקר כזאת היא אכזבה אמיתית, וקל וחומר ביחס למחירים שהמלון הזה דורש.

לסיכום: ויסרוי, הוא לה-מרידיאן החדש, היה עבורי אכזבה גדולה. הצטערתי על כל דולר שהשארתי שם. המלון לא באמת נוראי, אם אודה על האמת, אבל הוא לא שווה את המחיר שהוא מבקש. או שאולי פשוט צריך לבוא עם ציפיות נמוכות וחיבה לעיצוב גרוע. אני למלון הזה לא חוזר ויהי מה.

הדרך חזרה הבייתה

הזמנתי הסעה של כרמל ל-JFK. מעניין איך תמיד הנסיעה חזרה לשדה עולה מעט יותר מהנסיעה לעיר (במקרה הזה: 68$, אחרי הנחה של 6$). אובר לא זול יותר והחלופות הבאות בתור הן לא נוחות במיוחד ולא חסכוניות בזמן. אגב, חשוב לזכור שבשעות מסוימות של היום יש המון פקקים בדרך ל-JFK והנסיעה יכולה לארוך כשעה וחצי – אז צריך לדעת מתי לצאת.

בשדה הגעתי למתחם הצ׳ק-אין של דלתא שנמצא בקצה הימני של טרמינל 4. אני חושב שדלתא עשתה עבודה טובה בהפרדה פיסית של המתחם הזה בטרמינל כי התחושה שנוצרת היא מאוד אקסקלוסיבית, בדומה למה שאלעל עשתה עם מתחם הצ׳ק-אין הייעודי שלה בנתב״ג. משם המשכתי להגירה ואח״כ לטרקלין של דלתא שהיה בדיוק מה שאפשר לצפות מטרקלין בארה״ב (אנמי ולא מרגש).

הטיסה לרומא עברה מהר. ככה זה עם טיסות לילה במחלקות עסקים נוחות. השירות היה די אמריקני, שזה מאוד כמו להגיד שהוא היה בינוני להחריד, אבל סה״כ הייתי מרוצה כי המוצר של דלתא טוב מאוד (ועוד מדובר במוצר ישן). באמת שאין מה לכתוב על הטיסה הזאת אז אסתפק באמירה פשוטה: אני לא מהסס לטוס עם דלתא, נקודה. היא חברת תעופה מצוינת עם מוצרים טובים.

אחרי הנחיתה ב-FCO, ומעבר בהגירה ובבידוק הביטחוני, המשכתי לאחד הטרקלינים של אליטליה. היה לי מעט זמן להרוג כי זה היה קונקשיין לא-מוגן בין שני כרטיסים שדאגתי שיהיה מרווח מספיק לכל צרה.

הטיסה הבאה הייתה הפתעה חיובית. זו הייתה טיסה של Joon, חברה-בת של אייר-פראנס שנוצרה כדי לתת מענה לדור המילניום כביכול, עם אופי צבעוני ולא-שיגרתי. סה״כ נהנתי מהטיסה עם שירות אדיב מהצוות, מושב נוח וארוחה קלה. אבל לצערנו Joon הוכיחה את עצמה ככישלון מסחרי ולכן אייר-פראנס בחרה לסגור אותה. באופן מעניין הטיסה האחרונה של החברה תצא היום (ה-26 ליוני 2019).

הקונקשיין ב-CDG היה קצר ומעייף. נדרשתי לעבור בין שני אזורים של טרמינל 2, אבל בגלל שהצרפתים עשו עבודה כ״כ טובה בלהפוך את השדה הזה לבלאגן עצום אז מעבר כ״כ פשוט, בתוך הטרמינל, מרגיש בפועל כמו מבחן בניווט. למזלי אני לא רע בניווט. אז אחרי בערך שני ק״מ של מסדרונות, מדרגות נעות ובידוק ביטחוני – הגעתי לאזור החדש של הטרמינל שממנו יוצאות הטיסות לת״א. מיותר לציין שהיה בלאגן בשער הטיסה כי למה לעמוד בתור כשאפשר גם לא.

הטיסה לארץ עברה לאט מדי בזכות המוצר הנחות של אייר-פראנס. אני באמת לא מבין מדוע החברה לא מציעה מוצר טוב יותר לשוק הישראלי לאור העובדה שיש תחרות משמעותית בקו הזה ולאור העובדה שאלעל, המתחרה העיקרית, שולחת לפריס מטוסי דרימליינר חדשים עם מוצר טוב במחלקת העסקים.

לסיכום

זו הייתה נסיעה מעניינת עבורי עם ביקור במספר ערים שאני אוהב. שמחתי לנסות כמה דברים חדשים בין לבין לרבות מלון רג׳ינה במדריד, הטבות של רויאל-אמבסדור וטיסה קצרה עם Joon לפני שהחברה נסגרה.

׳דילוג המלונות׳ בניו-יורק היה אירוע לא-שיגרתי אפילו בשבילי. תוצאה של נסיבות, ולא משהו שהייתי רוצה לחזור עליו.