חופשה בסרי-לנקה: ריצת מיילים נוחה

פוסטים קודמים בסדרה:

חופשה בסרי–לנקה: מבוא
חופשה בסרי–לנקה: קונקשיין כפול באירופה
חופשה בסרי–לנקה: טרמינל מחלקה ראשונה
חופשה בסרי–לנקה: הראשונה של לופטהנזה
חופשה בסרי-לנקה: קונקשיין ארוך בדלהי
חופשה בסרי-לנקה: הקומדיה של הויזה

הכרטיס של קתאי, הלוך/חזור מדלהי לבייג׳ינג במחלקת העסקים, עלה 640$. את הכרטיס רכשתי באתר פרייסליין וכמובן שמדובר בטעות–מחיר (של קתאי, לא של פרייסליין). לשמחתי הרבה קתאי בחרה לכבד את הכרטיס ואני זכיתי לריצת מיילים נוחה במיוחד.

תנאי התעריף לא כללו מגבלה למינימום זמן ביעד כך שיכלתי לבחור ב׳סיבוב מהיר׳ שאיפשר לי לנחות בסין ולהמריא חזרה כ-4 שעות מאוחר יותר. כלומר, לא הייתי צריך לצאת מהשדה ולבלות לילה במלון – ומסתבר שאפילו לא הייתי צריך לעבור הגירה (ומכאן שלא היה לי צורך בויזה, למרות שהייתה לי ויזה).

סדר הטיסות, אם כן, היה כזה:

• טיסת לילה מדלהי להונג–קונג (06:55 – 22:45)
• טיסת בוקר מהונג–קונג לבייג׳ינג (09:00 – 12:25)
• טיסת אחה״צ מבייג׳ינג להונג–קונג (16:40 – 20:30)
• כ-48 שעות של עצירה בהונג–קונג (שני לילות במלון)
• טיסת ערב מהונג–קונג לדלהי (17:45 – 21:30)

כרטיס דומה לטיסות בחודש הבא, לדוגמה, עולה מעל 1300$. כלומר, טעות–המחיר תורגמה לבערך 50% הנחה לעומת המחיר הרגיל. ייתכן כמובן שזה היה מבצע נקודתי אגרסיבי במיוחד, אבל, אני קצת בספק. בכל מקרה לא מדובר בטעות–מחיר קיצונית כלשהי שבה נמכר כרטיס בפחות מ-10% מערכו הריאלי.

טיסות קתאי

פעמים רבות כתבתי כאן בבלוג על הניסיון שלי במחלקות הפרימיום של קתאי. המוצר הקשה מצוין ואחיד במטוסי הצי, השירות תמיד מוקפד ובשקלול הטרקלינים השונים של החברה אני חושב שקתאי מציעה את אחת ממחלקות העסקים הטובות ביותר בעולם.

שלוש מארבע הטיסות שלי היו במטוסי A330 וטיסה אחת הייתה במטוס 777-300ER. המוצר במחלקת העסקים כמעט זהה כך שכמעט ואין משמעות לדגם המטוס. המוצר במטוסי ה-A350 של החברה, אגב, שונה רק במעט.

במהלך הקונקשיין בהונג–קונג נכנסתי לביקור ראשון בטרקלין החדש ביותר של קתאי בשדה: The Deck. הטרקלין נמצא בקומה התחתונה בזרוע הצפונית ליד שערים 16 ו-17. בעבר היה זה הטרקלין של חברת דרגון–אייר, חברה–בת של קתאי, שכיום נקראת קתאי–דרגון (ולא מפעילה טרקלינים אלא הטרקלינים של קתאי משותפים לשתי החברות). הטרקלין עבר שדרוג משמעותי והיה סגור במשך מספר חודשים עד שנפתח מחדש לאחרונה.

כמובן שמדובר בטרקלין מצוין, מעוצב להפליא ונעים במיוחד. כמיטב המסורת של קתאי. הטרקלין לא גדול ביחס לטרקלינים האחרים של החברה.

קחו דקה וצפו פרסומת חמודה של קתאי לכבוד הטרקלין החדש:

כהערת אגב: הטרקלין הטוב ביותר של קתאי, בעיניי, הוא טרקלין המחלקה הראשונה The Pier שנמצא אי שם במרכז השדה ואליו יכולים להיכנס נוסעי המחלקה הראשונה ובעלי סטטוס אמרלד בברית.

הנחיתה בסין

הייתה לי בדרכון ויזה סינית, שהיה מעט מצחיק להוציא, אך לא ידעתי אם בכלל אדרש לה במהלך הקונקשיין–לא–קונקשיין שלי בבייג׳ינג.

אחרי הירידה מהמטוס התלבטתי אם להמשיך לכיוון ההגירה (נוסעים נכנסים) או להמשיך לאזור הטרנזיט (נוסעים במעבר). התור באזור הטרנזיט היה ארוך מאוד. נוסעים במעבר צריכים לעבור בעצם שני שלבים במהלך הקונקשיין: (א) קצין הגירה שמעיף מבט מהיר על הדרכון ועל כרטיס טיסת ההמשך כדי לבדוק שהשם תואם. (ב) בידוק ביטחוני שבו לא נבדקים המסמכים שוב.

פורמלית הייתי אמור לבחור במסלול הראשון – להיכנס לסין עם הויזה ולצאת ממנה ישר אח״כ יחד עם כל הנוסעים היוצאים בדרך הרגילה – אבל הייתי סקרן לדעת האם אצליח לעבור גם במסלול השני (אזור הטרנזיט). גם למען הידע הכללי שלי, גם למען הסיפור בבלוג וגם למען החיסכון המשמעותי בזמן במידה וזה עובד. הנחתי שבמקרה הגרוע ביותר אגיע עד קצין ההגירה והוא יעצור אותי וינחה אותי לגשת אל דלפקי ההגירה עם הנוסעים הנכנסים – ואני אשחק אותה מערבי הדיוט שאין לו מושג לאן ללכת בשדה תעופה עמוס ומרתיע.

אז המתנתי בתור עם הנוסעים במעבר. הגעתי לפקיד ההגירה ומסרתי לו את כרטיס טיסת ההמשך יחד עם הדרכון. הוא העיף מבט לשתי שניות וסימן לי להמשיך. תענוג! כלומר, מלבד העובדה שאז חיכיתי בערך שעה בתור לבידוק הביטחוני – אבל בזמן הזה ראיתי שני פרקים חדשים של סדרה שהורדתי מוקדם יותר בנטפליקס (כן, הטאבלט הקטן והזול של אמזון).

אחרי שעברתי את הבידוק הביטחוני המשכתי מיד לטרקלין של קתאי. הוא די גדול, מעוצב בצורה יפה אם כי משעממת, כולל מבחר אוכל מצומצם ביחס לטרקלינים אחרים של החברה, יש בו מספר פינות עבודה וסה״כ מדובר בטרקלין נוח למדי. לצערי חדרי מקלחות לא היו בטרקלין ודווקא התאים לי להתרענן קצת לאחר שתי טיסות שאחת מהן הייתה טיסת לילה.

לאחר מספר שעות של עבודה, שתייה והמתנה, המשכתי לטיסה השלישית ברצף הטיסות שהביאה אותי חזרה להונג–קונג. הטיסה נחתה בהונג–קונג בשעות הערב ושוב זכיתי למעט מלמעלה על הכביש הענקי שבונה סין כדי לחבר את הונג–קונג, זוהאי ומקאו. למעשה מדובר במערך של גשרים, איים מלאכותיים ומנהרה ארוכה שנכללים תחת פרוייקט אחד שעלותו מעל 15 מיליארד דולר. תנועת רכבים בכביש החדש אמורה להתחיל בקיץ הקרוב – אבל כבר היו מספר דחיות בעבר.

אינטרקונטיננטל גראנד סנפורד

הייתי בהונג–קונג פעמים רבות והזדמן לי לנסות לא מעט מלונות בעיר. מספר פעמים בעבר התארחתי במלון הדגל של רשת אינטרקונטיננטל שלדעתי נהנה מהמיקום הטוב ביותר מבין כל המלונות בעיר ובלי קשר הוא מלון מצוין. במלון הזה הייתי יחד עם נטע בסוף אוגוסט האחרון.

בביקור האחרון בהונג–קונג הייתה לי ההזדמנות לנסות בפעם הראשונה את המלון השני של הרשת שנמצא בעיר: אינטרקונטיננטל גראנד סנפורד. המלון נחשב פחות יוקרתי מאחיו הגדול, בעל אוריינטציה עסקית מובהקת ועם מיקום פחות נוצץ (אם כי עדיין נוח מאוד – גם לתיירים). חלק גדול מחדרי המלון נהנים מנוף ישיר למפרץ ויקטוריה.

אתר המלון.

הזמנת החדר

מכיוון שהייתי זקוק לשני לילות במהלך הסופ״ש זו הייתה הזדמנות מצוינת לנצל את השובר ללילה–חינם שאני מקבל בכל שנה כחבר בתוכנית אמבסדור של הרשת.

המחירים בעיר באותו סופ״ש לא היו נמוכים במיוחד וכך יצא שהלילה הראשון בחדר שרציתי, חדר קלאב, עלה 2500HKD (בערך 320$ לפי השער הנוכחי). השובר הופך את הלילה השני בהזמנה לחינמי, אם כי זה לא מופיע כך באישור ההזמנה.

כלומר, שילמתי 2750HKD (בערך 350$, כולל מס) עבור שני לילות בחדר קלאב. מבחינתי זו עסקה טובה מאוד. מה גם שקיבלתי שדרוג לחדר, קופונים למשקאות בבר וכמובן נקודות לחשבון במועדון.

הגעה למלון

רכבת האיירפורט–אקספרס היא הדרך המהירה והנוחה ביותר להגיע מהשדה אל מרכז העיר. במיוחד לבעלי כרטיס אוקטופוס שלא צריכים לעצור כדי לרכוש כרטיס בכל פעם ויכולים פשוט לעלות לרכבת ולהעביר את הכרטיס בשער היציאה בתחנת היעד. בתחנות שבמרכז העיר  – תחנת קאולון ותחנת הונג–קונג – ישנם שאטלים חינמיים שמגיעים למלונות רבים, וזה מצוין, אבל הדרך הנוחה ביותר היא פשוט לקחת מונית או אובר מתחנת האיירפורט–אקספרס למלון. כך אני עושה כל פעם.

אחרי נסיעה קצרה, בשעת ערב מאוחרת, הגעתי למלון. את האזור של המלון אני מכיר היטב אבל מעולם לא נכנסתי למלון עצמו אז לא ידעתי בדיוק למה לצפות. הלובי לא היה מרשים במיוחד ומיהרתי לעלות לקומה הראשונה שבה נמצא הטרקלין.

צ׳ק–אין

צוות הטרקלין לא היה יכול להיות נחמד יותר לאורך כל השהייה והיחס החם והמקצועי הורגש כבר מהרגע הראשון.

התיישבתי, קיבלתי משקה קר והסבר קצר על המלון, קיבלתי בובה קטנה של דובי במדים של רשת אינטרקונטיננטל (שהבאתי איתי חזרה לישראל ונתתי במתנה לילדה נהדרת) ובגלל שהגעתי אחרי שהסתיימה ׳שעת הקוקטייל׳ של הטרקלין אז הציעו לתת לי בקבוק בירה. זה כאילו שהם מכירים אותי.

החדר: פרמייר סייד הארבור

לא היו לי תקוות אמיתיות לשדרוג חריג, כי זה לא מקובל בהונג–קונג לסטות מהנהלים לטובה או לרעה, ואת האמת שגם לא עניין אותי לקבל שדרוג כלשהו. לפעמים זה פשוט לא חשוב, מה גם שבמלון הזה אין באמת חדרים קטנים מדי.

החדר שקיבלתי היה גדול מספיק (30 מ״ר לפי אתר המלון), מעוצב בטעם טוב, נקי ומסודר, היה בו שולחן עבודה גדול ונוח לשימוש (חשוב מאוד מבחינתי) וכמובן מיטה אולטרה–נוחה כמקובל במלונות הרשת. שום דבר לכתוב עליו הבייתה אבל גם אפס תלונות.

אני שוב מדגיש: הנורמה בהונג–קונג היא לשדרג ע״פ נהלים מוכתבים מראש ולסטות מהם רק אם ממש אין ברירה, אז אל תבנו על שדרוג שהוא מעבר למה שמגיע לכם. זה נכון לכל מלון שמכבד את עצמו בעיר ולא רק למלון הזה. לא בטוחים איזה שדרוג מגיע לכם בזכות סטטוס, חברות בתוכנית אמבסדור, הזמנה דרך וירטואוזו וכו׳? פשוט שלחו מייל למלון ובקשו לדעת מהי מדיניות השדרוגים. בהונג–קונג הכל מסודר במובן הזה.

לחדר שקיבלתי היה נוף חלקי של המפרץ אבל זה היה טוב מספיק מבחינתי.

הטרקלין של המלון

נתחיל מהפאנצ׳–ליין: 8/10, ואולי אני קצת פסימי.

כמו למחלקת עסקים גם לטרקלין של מלון יש מאפיינים ׳קשים׳ ומאפיינים ׳רכים׳. אפשר לשאול שאלות כמו:

• איפה הטרקלין ממוקם במלון? האם בקומה נמוכה – מה שמקל על כניסה ויציאה ממנו – או בקומה גבוהה עם נוף טוב יותר?
  – – –
• האם בטרקלין יש מגוון של אפשרויות ישיבה? הרי לפעמים מגיעים לטרקלין לשבת לכוס קפה זריזה, לפעמים מגיעים כדי לעבוד, לפעמים מגיעים בחבורה, לפעמים מגיעים לנהל שיחה עסקית שקטה וכו׳.
  – – –
• מהי רמת השירות של הצוות? האם יש נוכחות קבועה של אנשי צוות הזמינים לתת שירות וערים לצורכיי האורחים? האם אנשי הצוות מציעים שירות פרו–אקטיבית לאורחים? האם יש לאנשי הצוות מסוגלות גבוהה לעזור, לייעץ, לחפש מידע ולפתור בעיות?
  – – –
• מהו היצע האוכל והמשקאות בטרקלין? האם ארוחת הבוקר בטרקלין מגוונת מספיק או שמא היא כ״כ ׳אנמית׳ שרוב האורחים נאלצים לבחור במסעדת המלון כתחליף? מה מציע הטרקלין ב׳שעת תה׳ אחה״צ וב׳שעת הקוקטייל׳?

באופן טבעי יש הבדל ברמה ובאופי של טרקלינים בין מלונות עסקיים למלונות פחות עסקיים, בין מלונות עירוניים לבין ריזורטים, בין מלונות אולטרה–יוקרתיים שדורשים בדר״כ מעל 100$/לילה/זוג עבור כניסה לטרקלין לבין מלונות ׳עממיים יותר׳.

אני נותן לטרקלין של הגראנד סנפורד ציון של 8/10 בעיקר בגלל היעדר תחושת ׳וואו׳ אבל גם בגלל שהטרקלין ממוקם בקומה הראשונה ולא באחת הקומות הגבוהות של המלון.

אבל באמת שמדובר בטרקלין טוב מאוד. הצוות היה פנטסטי לאורך כל שעות היום, ארוחת הבוקר הייתה מגוונת מספיק אם כי מוגבלת כצפוי, בטרקלין יש מגוון סביר של אפשרויות ישיבה לרבות בר ופינת ישיבה במרפסת בחוץ, היצע המשקאות האלכוהוליים בשעות הערב הוא קצת טעון שיפור… וסה״כ כל הדברים עובדים כמו שצריך אבל התחושה קרה. כמו לשבת ברכב מדגם יוקרתי של מאזדה – יפה ונוח אבל חסר נשמה. תביאו לי טסלה.

מחשבות נוספות

נהנתי מאוד מהשהייה בגראנד סנפורד. אבל ראוי לציין שאני אוהב מלונות עם אוריינטציה עסקית, ואני גם מכיר את האזור שבו נמצא המלון בעיר אז היה לי נוח להסתובב שם. אפילו מצאתי מכבסה חדשה – וזו מבחינתי הצלחה קטנה. למלון הזה אחזור בשמחה לביקור נוסף אבל רק אם המחיר יהיה אטרקטיבי מספיק כי לא מדובר במלון מרשים בצורה מיוחדת. הוא פשוט מלון טוב ונוח, זה הכל.

לדעתי המלון מתאים מאוד גם לתיירים שמעוניינים באיכות, נוחות ומיקום נגיש ופחות משנה להם כמה יוקרתי נראה הלובי, באיזו קומה יהיה החדר והאם המלון נמצא על הרחוב הכי תיירותי בעיר. מניסיוני התמחור של הגראנד סנפורד מוצדק ביחס למלונות מתחרים בסביבתו וביחס למלונות ברמה דומה עם מיקום מרכזי יותר.

מהונג–קונג לדלהי

עשיתי צ׳ק–אאוט מהמלון בשעה 16:00 – והרי מובטח לי צ׳ק–אאוט מאוחר בזכות החברות שלי בתוכנית אמבסדור – ומהמלון נסעתי עם אובר לתחנת קאולון ומשם עם האיירפורט–אקספרס לשדה.

השדה של הונג–קונג הוא אחד הטובים בעולם, נקודה. בשדה אין תורים מהירים לבעלי סטטוס או נוסעים במחלקות הפרימיום, וזה תמיד מפתיע כי מדובר באחד היעדים העסקיים הגדולים בעולם, אבל השדה פועל ביעילות כ״כ גבוהה שהתור הרגיל קצר במיוחד כמעט בכל שעה של היום אז באמת שאין צורך בתורים מהירים. אני לא יכול לחשוב על פעם אחת שלקח לי יותר מ-15 דקות לעבור את הבידוק הביטחוני ואת דלפקי ההגירה ביחד. אבל ראוי לציין שאני רשום לתוכנית ׳מבקרים תכופים׳ וזה מאפשר לי לעבור במעברי ההגירה האוטומטיים בכניסה וביציאה מהונג–קונג אז אני חוסך בערך רבע שעה בכניסה להונג–קונג (אורך התור הממוצע להגירה) ואולי שתי דקות ביציאה מהונג–קונג.

המשכתי לטרקלין של קוונטס. הייתה לי אפשרות להיכנס אליו בזכות סטטוס סילבר שיש לי במועדון של בריטיש שקיבלתי במתנה מאחד מקוראיי הבלוג! הטרקלין של קוונטס פשוט נהדר ובעווני לא ביקרתי בו כבר מעל שנתיים, אם אני לא טועה, כי מבחר הטרקלינים של קתאי בשדה פשוט פנטסטי ועד לאחרונה הייתה לי גישה לטרקליני המחלקה הראשונה כך שבאופן טבעי העדפתי אותם. אבל באמת שהטרקלין של קוונטס הוא בחירה נהדרת בהונג–קונג וסה״כ קוונטס היא שנייה רק לקתאי בכל הקשור לעיצוב והפעלת טרקלינים יוקרתיים.

לצערי זמני בטרקלין היה קצר והספקתי סה״כ לשתות בירה או שתיים ולענות לכמה מיילים לפני שהייתי צריך להתקדם לכיוון שער הטיסה.

הטיסה, כרגיל, עברה ללא בעיות ובנוחות מוכרת של מחלקת העסקים של קתאי. אי אפשר לטעות שם. זו הייתה טיסת לילה ולשמחתי הצלחתי לישון כמו שצריך – אם כי נחתתי בשדה של דלהי לביקור נוסף במלון של רשת הולידיי–אין אקספרס שנמצא בתוך הטרמינל אז הדרך מהמטוס לחדר הייתה קצרה מאוד.

כשעתיים אחרי שהגעתי למלון פגשתי את נטע שהגיעה בטיסה של סוויס מציריך. בנקודה הזאת, למעשה, התחיל הטיול שלנו לסרי–לנקה שעומד בבסיס כל סדרת הפוסטים הלא–קצרה–במיוחד–עמכם–הסליחה הזאת.

צבירת מיילים

מסתבר שריצות–מיילים הן עדיין דבר שחי וקיים בשנת 2018. אבל הפוקוס עבר ממחלקת התיירים אל מחלקות הפרימיום ומכאן שריצות–מיילים מתאימות כעת יותר לקהל עם תקציב שונה.

כרטיס הלוך/חזור מדלהי לבייג׳ינג דרך הונג–קונג מכסה מרחק של קצת יותר מ-7,000 מייל. כל הטיסות בכרטיס היו במחלקות כרטוס I, הנמוכה ביותר מבין מחלקות הכרטוס של מחלקת העסקים, אבל זה לא משנה בפועל כי במועדון של אלסקה כל מחלקות הכרטוס של מחלקת העסקים מאפשרות צבירת מיילים דומה של 125% ממרחק הטיסה לסטטוס (כ-8,750 מיילים סה״כ – בערך 10% מהרף השנתי) ו-225% ממרחק הטיסה כמיילים למימוש (כ-15,750 מיילים סה״כ) וזה לא כולל את הבונוס שאני מקבל בזכות הסטטוס בלי במועדון שמקנה לי מיילים נוספים לפי 125% ממרחק הטיסה (כ-8,750 מיילים סה״כ). כלומר, כרטיס שעלה 640$ קיצר לי את הדרך לחידוש הסטטוס ב-10% והכניס לי לחשבון כמעט 25,000 מיילים חדשים שלהם יש מבחינתי ערך ריאלי של כ-500$. או, במילים אחרות, רוב עלות הכרטיס חזרה אליי בצורת מיילים.

חשוב לי להבהיר שהכרטיס היה אטרקטיבי בעיניי גם בגלל העצירה בהונג–קונג. אם לא היה לי צורך או רצון לעצור בהונג–קונג אז מרבית הסיכויים שלא הייתי טורח עם הכרטיס הזה. החישוב לעיל, בהשוואת עלות הכרטיס ושווי המיילים שצברתי בזכותו, אינו מצדיק לבדו את ריצת–המיילים הזאת. מבחינתי היה כאן שילוב של שניים: אפשרות להגיע לביקור קצר בהונג–קונג בעלות נמוכה ואפשרות לצבור הרבה מאוד מיילים לסטטוס ולמימוש בעלות נמוכה.

על הדרך גם קיבלתי שיעור נוסף באפשרות לעשות קונקשיין בסין ללא ויזה גם כאשר התנאים הפורמליים דורשים את הויזה. על הדרך גם הכרתי מלון חדש בהונג–קונג.

לסיכום

לפני הפרק הבא בסדרה אפרסם פוסט על ההטבה במועדון של יונייטד שנקראת “Excursionist Perk”. ההטבה הזאת הייתה נושא ההרצאה שלי במפגש אבל חשוב שהדברים גם יופיעו בכתב. הסבר ההטבה הזאת גם חשוב למען המשך הסיפור כי את הטיסה הבאה בנסיעה, מדלהי לקולומבו, הזמנתי באמצעות ההטבה לעיל.

שמחתי מאוד על ההזדמנות להכיל בנסיעה אחת כ״כ הרבה אלמנטים: גם כרטיס בונוס מעולה של יונייטד, גם שימוש בהטבה נהדרת במסגרת אותו כרטיס בונוס, גם ריצת–מיילים נוחה במיוחד, גם שיעור נוסף לגבי הויזה לסין, גם ביקור בהונג–קונג, גם טיול עם נטע ביעד חדש ומעניין וגם חזרה לארץ בכרטיס מצוין.