סיפור מסע: בדרך לסטטוס פלטינום עוצרים בספרד – פרק 2

בפרק הקודם סיפרתי על תכנון הנסיעה, בניית מסלול הטיסות, הזמנת הכרטיסים וכל העלויות הכרוכות בכך. בפרק הזה ובפרק הבא אספר על הנסיעה עצמה, מעבר ללוגיסטיקה.

לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

בדרך לפריס

את הנסיעה הזאת התחלתי עם טיסת בוקר של אייר-פראנס (המראה ב-7:50). אני לא אוהב המראות בוקר מנתב״ג בעיקר כי הן דורשות ממני לצאת מהבית באמצע הלילה ואפקטיבית מטרפדות כל סיכוי לישון באותו לילה. כדי להוסיף כיף על כיף הופסקה באותו לילה פעילות רכבת ישראל בין תחנת ת״א-מרכז לתחנת נתב״ג. זה קורה פעמיים-שלוש בשנה כתוצאה משדרוג המסילה, תיקון המסילה ו/או מחלות פאומיות של בעלי תפקידי מפתח ברכבת ישראל. לפחות החברה כבר מתורגלת היטב בהפעלת שירות שאטלים בין התחנות השונות.

המעבר בנתב״ג, כרגיל, היה מהיר. הפעם לא הלכתי לעמדת התשאול לנוסעים ללא כבודה אלא ניגשתי לדלפקי הצ׳ק-אין כי הייתה לי שאלה לגבי המושב בטיסה. להפתעתי נשאלתי אם אני מעוניין בכניסה לטרקלין (טסתי במחלקת העסקים) או לחילופין בכרטיס-מתנה לשימוש בסניף של ארומה בשדה (בסך 50 ש״ח). הופתעתי מההצעה כי עבורי זה הייתה חידוש. בחרתי באפשרות השנייה כי הייתי בדרכי לפגוש את מייקי בטרקלין של אלעל. נתב״ג הוא שדה נוח מאוד לנוסעי מחלקת העסקים שלא מוסרים כבודה. אני בדר״כ מגיע לשדה 75-60 דקות לפני ההמראה.

TLV Airport on a slow day…

איחרתי מעט לבורדינג. אני בדר״כ משתדל לעלות מוקדם למטוס כי חשוב לי שטומי, הטרולי שלי, תמיד תהיה בתא האחסון שמעל המושב. זה הרגל שפיתחתי אחרי יותר מדי טיסות-פנים בארה״ב שאליהן רוב הנוסעים עולים עם המון תיקים ומקום בתאי האיחסון הוא מצרך מבוקש.

אייר-פראנס שולחת לת״א בעיקר מטוסי איירבאס A320. במחלקת העסקים יש בדיוק את אותם מושבים כמו במחלקת התיירים, ואת אותו מרווח ביניהם, ופשוט המושב האמצעי חסום. לא לגמרי ברור לי מדוע אייר-פראנס מרשה לעצמה לזלזל ככה בשוק הישראלי לאור העובדה שהיא מפעילה 4-3 שלוש טיסות יומיות לת״א והמתחרה הישירה שלה, אלעל, מפעילה בקו הזה את המטוסים המתקדמים ביותר שלה (גם אם לא בכל הטיסות). אבל חוץ ממושב נוראי החוויה בטיסה הייתה די מוצלחת. הייתה ערכת נוחות קטנה, היו כריות, היה שירות טוב מהצוות והייתה ארוחה קלה שנראתה בסדר גמור. המושב הוכיח את עצמו כדיל-ברייקה לאור אי-הנוחות שלו.

Photo by: AusBusinessTraveller

במהלך הטיסה ניגש אלי ספי, קורא של הבלוג, שהיה בדרכו לארה״ב. הוא זיהה אותי כי נפגשנו בשנה שעברה במפגש הבלוג. זו הייתה הפתעה נעימה שבהחלט שדרגה עבורי את הטיסה המנומנמת הזאת.

בדרך למלון הראשון

שארל-דה-גול (CDG) רחוק מלהיות שדה התעופה הנוח בעולם. הוא עצום, מורכב מאוסף בלתי סביר של טרמינלים ותת-טרמינלים, יש בו מערכת כבישים שזה סיוט לנווט בה והוא די רחוק ממרכז העיר. בנוסף לכל הקישור של השדה לעיר גרוע למדי. יש מגוון אפשרויות לא-מוצלחות לבחור מתוכן:

• אפשר לקחת רכבת. היא לא נעימה במיוחד, לא מהירה במיוחד וכדי להגיע למלון צריך להחליף למטרו באחת התחנות במרכז העיר. כל הסיפור לוקח כשעה וחצי ועולה 12 אירו.
  – – –
• אפשר לקחת מונית. זו האפשרות הנוחה ביותר אבל הנסיעה לעיר לא זולה כ״כ (כ-55 אירו בדר״כ) והיא יכולה לארוך כשעה במהלך היום.
  – – –
• אפשר להזמין אובר. זה מעט זול יותר ממונית אבל לא תמיד קל למצוא את הנהג בגלל שלכל טרמינל יש אינספור יציאות.
  – – –
• אפשר להזמין מונית-משותפת. זו אולי השיטה האהובה ביותר על הקהל הישראלי, כי העלות משמעותית נמוכה יותר לעומת הזמנת מונית פרטית, אבל אז תאלצו לחכות עד שכל הנוסעים יגיעו וגם תאלצו לסבול מסלול נסיעה ארוך יחסית כי צריך להוריד נוסעים במלונות שונים בעיר.

… ואפשר גם להשתמש בשירות האוטובוסים של אייר-פראנס (Le Bus Direct). יש שלושה קוים ליציאה מ-CDG ואוטובוסים יוצאים בממוצע פעמיים-שלוש בשעה בכל קו. נסיעה עולה החל מה-12 אירו בלבד ויש הנחה לרכישת כרטיס הלוך/חזור או לרכישת כרטיס למספר נוסעים. אפשר וכדאי להזמין מראש, אם כי לא חובה. השירות מצוין אם בחרתם מלון שנמצא בסמוך לאחת התחנות. אני רגיל להשתמש בשירות כי המלון הקבוע שלי בפריס הוא Hyatt Regency Etoile ובסמוך אליו אחת התחנות של הקו הירוק.

בהזדמנות זו נסעתי לתחנת Etoile, כרגיל, ומשם לקחת אובר למלון. סה״כ שילמתי פחות מ-20 אירו לנסיעה כולה והגעתי למלון תוך כ-40 דקות בלבד.

המלון הראשון: Grand Powers

הקדשתי פוסט לביקורת מקיפה על המלון.

בתמצית: גראנד פאוורס הוא מלון בוטיק יוקרתי שנכלל בפורטפוליו המלונות של SLH. הוא נמצא בלב ׳משולש הזהב של פריס׳ ברובע השמיני ולכן הוא אידיאלי לתיירים שמעוניינים להיות קרובים לאתרים תיירותיים מובילים כמו שאנז אליזה, שער הניצחון, כיכר הקונקורד, מגדל אייפל ועוד. המלון כולל סה״כ 50 חדרים וסוויטות, בשטח של 20 עד 60 מ״ר, ומתקנים מצוינים כמו מסעדת שף וספא. הביקורת שלי על המלון חיובית מאוד ובפרט על רמת השירות הגבוהה במלון. המחירים מתחילים לרוב מ-500 אירו/לילה וניתן גם להשתמש ב-25,000 נקודות של הייאט לאור השותפות של WoH ו-SLH.

כדי לחזור לשדה, לאור השעה, הזמנתי רכב של בלאקליין. מחיר הנסיעה היה 81 אירו אבל בזכות קופון של 20% הנחה יכלתי להוריד את המחיר ל-65 אירו בלבד. כלומר, פחות או יותר למחיר שהייתה עולה לי נסיעה במונית מקומית. הנסיעה ארכה כחצי שעה.

אמסטרדם

הגעתי לשדה כ-70 דקות לפני הטיסה. בכל זאת מדובר בטיסת-פנים קצרה באירופה, במחלקת העסקים, ולא הייתי צריך למסור כבודה. עברתי בזריזות את הבידוק הביטחוני והמשכתי לטרקלין של אייר-פראנס שנמצא בסמוך לשער הטיסה לאמסטרדם (שער F34 בטרמינל 2F). זה לא אחד מהטרקלינים המחודשים של אייר-פראנס אז הוא היה סתמי להחריד. גם ככה הייתי שם לדקות בודדות לפני שהמשכתי לבורדינג.

הטיסה לאמסטרדם הייתה קצרה וחסרת אירועים מיוחדים. חוויית הטיסה במחלקת העסקים בטיסות קצרות כאלו באירופה לא שונה מהותית מחוויית הטיסה במחלקת התיירים – למעט העובדה שיש מעט יותר מרחב אישי כי המושב האמצעי בכל שלישייה חסום. לא היו ערכות נוחות וכמובן לא מערכות בידור אישיות או משהו בסגנון. אבל לפחות המטוס המריא בזמן ונחת בזמן, וזה מה שבאמת חשוב.

כדי להגיע למלון בחרתי כרגיל לנסוע ברכבת לתחנה המרכזית (Centraal) ולהמשיך משם במטרו לתחנה הסמוכה למלון. זו אפשרות נוחה למדי לנוסעים יחידים, ובפרט כשאין מזוודות גדולות לסחוב, אך קבוצת נוסעים אולי תעדיף פשוט לקחת מונית/אובר. נסיעת הרכבת לתחנה המרכזית עולה כ-5.5 אירו וכרטיס במחלקה הראשונה דורש תוספת של כ-3 אירו. הנסיעה אורכת 20-15 דקות. נסיעת ההמשך במטרו עולה כ-2 אירו. אין הרבה איך להתבלבל בדרך כי באמסטרדם יש רק ארבעה קוי מטרו. חשוב גם לציין שישנם כרטיסים שונים למבקרים בעיר שחלקם מציעים שימוש חופשי בתחבורה הציבורית לאורך מספר ימים – ואלו בהחלט מוצרים מומלצים לתיירים. אני ויתרתי על רכישת כרטיס כזה משום שידעתי שבעיקר אלך ברגל במהלך הביקור.

המלון השני: Hyatt Regency Amsterdam

המלון נמצא בשכונה שקטה, מזרחית למרכז העיר, ליד תעלה שמתחברת לנהר האמסטל. תחנת המטרו הקרובה ביותר למלון היא Weesperplein (שתי דקות הליכה). אתרים תיירותיים רבים בעיר, כמו מוזיאון ואן-גוך וכיכר דאם, נמצאים במרחק של כ-25 דקות הליכה מהמלון או פחות מרבע שעה במונית/תחב״צ.

המלון לא יקר במיוחד אבל גם לא זול. החל מ-250 אירו ללילה בעונת הקיץ והחל מ-150 אירו ללילה בעונת החורף. באופן טבעי בסופ״ש של יום המלך המחירים גבוהים לאור הביקוש. את ההזמנה ביצעתי חודשים רבים מראש, בתעריף שאינו קיים עוד, וכך עבור כל לילה שילמתי 7,500 נקודות ו-78 אירו. בנוסף השתמשתי בשובר שדרוג כדי להבטיח כניסה לטרקלין של המלון שהוכיח את עצמו כטוב מאוד.

Hyatt Regency Amsterdam Lobby

הציפיות שלי לקראת השהייה היו די גבוהות – כי מדובר במלון חדש ודי יוקרתי בעיר שבה לקבוצת הייאט כבר יש נוכחות – ואני שמח לומר שהמלון ענה על הציפיות בהחלט. החדר היה נקי ומרווח, השירות של הצוות היה מקצועי ומהיר, הטרקלין מצא חן בעיניי מאוד וארוחת הבוקר הייתה פשוט מצוינת. בהינתן הזדמנות מתאימה אני בהחלט אחזור להתארח במלון הזה.

החברים שהצטרפו אלי לסופ״ש התארחו במלון אחר בשכונה הסמוכה. בילינו את רוב הימים ביחד והיה לנו ביקור מצוין בחגיגות יום המלך שלא נהרסו למרות קצת גשם ולא מעט קור. הפספוס הגדול שלנו הוא שלא זכרנו להזמין מראש כרטיסים למוזיאון ואן-גוך ולתערוכה המתחלפת ברייקסמוזיאום. הביקוש לשני אלו גבוה מאוד וצריך בדר״כ להזמין כרטיסים לפחות שבוע מראש (עם מועד כניסה נקוב). אבל לא נורא – כי לא לשם כך הגענו הפעם לאמסטרדם.

דרומה לספרד

בבוקר היום האחרון באמסטרדם, אחרי עוד ארוחת בוקר מצוינת, הלכתי לתחנת המטרו הקרובה ונסעתי לתחנה המרכזית. הרכבת שלי לשדה התעופה של פרנקפורט הייתה כבר ברציף (ICE, של שירות הרכבות הגרמני Bahn). בקרון המחלקה הראשונה יש שלושה מושבים בשורה – בתצורת 1-2 כמובן – כך שהייתה לי פרטיות גבוהה כנוסע יחיד. המושב היה נוח, היה שולחן גדול מספיק לעבודה וחיבור אינטרנט אלחוטי שאפילו פעל היטב במהלך הנסיעה (אם כי לא היה לי צורך בו). הרכבת עצרה במספר תחנות בדרך לכמה דקות בכל פעם. לפחות בשתי הזדמנויות במהלך הנסיעה עברה בקרון דיילת ולקחה הזמנות מתוך תפריט האוכל והשתייה שהיה בכל מושב. הנסיעה עלתה סה״כ 80 אירו.

Photo by: seat61.com

הגעתי ל-FRA כשלוש וחצי שעות לפני הטיסה שלי למדריד (לאטאם, במטוס בואינג 789). אין צורך אמיתי להקדים כ״כ בהגעה לשדה לקראת טיסה פנים-אירופית אבל העדפתי לקחת מרווח ביטחון לאור הניסיון שלי עם איחורים של רכבות גרמניות. והרי לא הייתה לי סיבה מיוחדת להישאר באמסטרדם ויש לי גישה לטרקלין לפני הטיסה – אז אפשר וכדאי להקדים.

עברתי בידוק ביטחוני והגירה. ככלל לא צריך לעבור הגירה בטיסות בין גרמניה לספרד, כי שתי המדינות הן חלק מאזור שנגן שהתנועה בו חופשית ללא ביקורת גבולות, אבל הטיסה של לאטאם ממשיכה ממדריד לדרום-אמריקה ולכן נוסעיה עוברים כבר בפרנקפורט תהליך של יציאה מאזור שנגן. היה משעשע לראות את הפקיד הגרמני המבולבל שלא הבין ברגע הראשון מדוע הגעתי אליו אם אני טס למדריד – ורגע אח״כ הבין שמדובר בטיסת לאטאם והחתים לי את הדרכון. משם המשכתי לטרקלין. באופן מעניין, ומעט מוזר, להמראות מפרנקפורט לאטאם (השותפה בברית וואן-וורלד) משתמשת בטרקלין של אייר-קנדה (השותפה בברית סטאר). וטוב שכך – כי הטרקלין של אייר-קנדה נוח מאוד עם בופה מצוין.

הטיסה של לאטאם המריאה בזמן. במטוסי ה-789 של לאטאם מותקנת מחלקת עסקים טובה למדי עם שישה מושבים בשורה (2-2-2). אני מתקשה להאמין שמחלקת העסקים אי פעם מלאה בטיסות הקצרות האלו, בין פרנקפורט למדריד או בכיוון ההפוך, ואכן בטיסה שלי מחלקת העסקים הייתה חצי ריקה וכך המושב לידי היה פנוי. לאטאם לא מחלקת ערכות נוחות בטיסה זו – והרי מדובר בטיסה של קצת יותר משעתיים בלבד – אבל חוץ מזה יש שירות מלא של מחלקת העסקים לרבות ארוחת ערב.

השירות בטיסה היה טוב מאוד. בהתאם לניסיון הכללי שלי עם לאטאם אחרי יותר מעשרים טיסות בשנה האחרונה. אפשרויות האוכל והשתייה לא מלהיבות בטיסות לאטאם אז בעניין הזה אין לי ציפיות גבוהות. בטיסה הזו הספקתי לראות סרט, לאכול ארוחת ערב ולנוח קצת. הטיסה ארכה קצת יותר משעתיים ונחתה לקראת השעה 22:00.

טיסות לאטאם נוחתות בטרמינל 4S בשדה התעופה בראחס (MAD). ה-S היא קיצור למילה ״ Satellite״. כלומר, 4S הוא מבנה-השדה של טרמינל 4 (שלוחה, במילים אחרות). שני המבנים מקושרים באמצעות רכבת תת-קרקעית אוטומטית שהנסיעה בה קצרה ונוחה. נוסעים רבים נוטים להבדיל בין 4 ל-4S כאילו היו שני טרמינלים נפרדים ורחוקים אבל זה פשוט לא המצב.

אחרי נסיעת הרכבת הקצרה, בהגעה לטרמינל 4, המשכתי לעמדות ההגירה. רוב הנוסעים האחרים, שהמשיכו לדרום-אמריקה, נשארו ב-4S באזור נפרד. המעבר בהגירה היה מהיר כי לא היה תור. יצאתי מהטרמינל וניגשתי לעמדת האיסוף של השאטלים – בקצה הדרומי של המבנה בקומת הנוסעים הנכנסים – כדי לחכות לאיסוף.

המלון השלישי: Crowne Plaza Madrid Airport

אחרי המתנה די ארוכה בשדה הגיע לבסוף הרכב של המלון. הייתי הנוסע היחיד. הנהג נסע במהירות, וכמעט בפראות.

הצ׳ק-אין, לעומת זאת, היה נעים ומקצועי. בזכות סטטוס ספייר במועדון IHG Rewards קיבלתי שדרוג לסוויטה (קראו: חדר גדול, לא באמת סוויטה) והוצע לי לבחור בין נקודות בונוס לבין כניסה לטרקלין. בחרתי באפשרות השנייה, למרות שהובהר לי שבטרקלין לא מוגשת ארוחת בוקר אלא רק כיבוד קל בבוקר ולאורך שעות היום (היצע מתחלף).

הסוויטות במלון הזה מוזרות לגמרי. הן מרווחות מאוד ונוחות מאוד, כן, אבל המקלחת ממוקמת במרכז הסוויטה כך שגם מי שנמצא בחדר עצמו, ולא בחדר המקלחת, יכול לראות את מי שמתקלח. זה אולי לא משנה ליחידים (למעט התחושה המוזרה…), ואולי גם לא משנה לזוגות צעירים, אבל זה כנראה סידור בלתי אפשרי לקולגות שחולקים חדר, קבוצות חברים וכו׳.

הטרקלין של המלון היה בגדר הפתעה מצוינת. הוא אומנם קטן ולא יוקרתי במיוחד, ושירות אין בו, אבל התרשמתי לטובה מהיצע האוכל והשתייה שהיה בו גם בשעות ארוחת הבוקר וגם מאוחר יותר. אני לא חושב שהטרקלין הוא תחליף טוב למי שמחפש ארוחת בוקר מלאה אבל הוא בהחלט מספיק למי שרוצה משהו בגדר של קפה ומאפה. הטרקלין כולל מכונת קפה, חטיפים רבים ומגוונים, מאפים, מוצרי יוגורט, שתייה קלה, מעט פירות, שוקולדים ועוד. מבחר לא-שיגרתי אפילו לטרקלין במלון יוקרתי. עד כמה שזה נשמע מצחיק – הידיעה שהטרקלין הזה נגיש לי כבעל סטטוס ספייר תהיה מעתה סיבה טובה מבחינתי לבחור במלון הזה על פני מלונות מתחרים ליד שדה התעופה של מדריד.

בצהריים עשיתי צ׳ק-אאוט והזמנתי אובר כדי להגיע למרכז העיר. הנסיעה ארכה כחצי שעה ועלתה כ-26 אירו. במדריד אני תמיד משתמש בשירות UberX והניסיון שלי חיובי מאוד. רוב הרכבים נוטים להיות חדשים ונוחים ורוב הנהגים נוטים להיות אדיבים וזהירים.

בפרק הבא

• רשמים מהשהייה במלון Regina Madrid.
• מספר טיפים לגבי ביקור במדריד ובחירת מלון בעיר.
• הדרך ממדריד לניו-יורק עם קונקשיינים בברצלונה ורומא.
• תמונה של מטוס של אתיהאד בצביעה ייחודית – וח״ח ליניב על הזיהוי.
• טיפים לגבי נחיתה ב-JFK ואיסוף של כרמל. ובכלל ההגעה לארה״ב.
• סקירה קצרה של שלושה מלונות במנהטן: אחד בדאון-טאון, אחד ב-TS ואחד ליד הפארק.
• הדרך חזרה הבייתה עם קונקשיינים ברומא ופריס.